מקץ עשרים שנה

כשאני מגיעה לכיכר, אף אחד מלבדי לא נמצא שם.

"גייל?" אני קוראת בזהירות. אין קול ואין עונה. "גייל הות'ורן?" אני חוזרת בקול רם יותר תוך הליכה איטית וזהירה סביב הכיכר.
עוברות עשר דקות, והוא לא בא. אף פעם לא היה אופייני לגייל לאחר. 

אולי משהו השתבש, אני חושבת. אני מריצה את השיר בראשי, מנסה למצוא כל פגם ופגם בהבנה שלי, כל דבר קטן שעשוי היה להטעות אותי.
"אמרי לי, האם תבואי אל העץ... קרא המת לאהובה לברוח ולא התלוצץ..." אני לוחשת. קרא המת – לא, גייל לא מת – לאהובה לברוח. לאהובה... אני. והוא דיבר מספר לא מבוטל של פעמים על עזיבה, על בריחה ממחוז שתים-עשרה. איתי, עם אהובתו. הוא דיבר איתי רק במקום אחד על הבריחה הזו שמעולם לא יצאה לפועל.

כבר כמעט חצות כשאני מבינה שאני אמורה להיות ביער עכשיו במקום לתהות איפה גייל עשוי להיות. אני מתחילה לרוץ לשם, ומודה על כל רגע בו הרגליים שלי עוד יציבות מספיק כדי להחזיק אותי. חשבתי שאחרי המלחמה זה כבר לא יקרה שוב.

וגייל מחכה לי בדיוק איפה שהנחתי שהוא יהיה. זוג עיני תפר אפורות נוצץ בין צללי העצים. זוג העיניים שאני אזהה בכל מקום – אפילו בחושך כזה.
"לקח לך קצת זמן," הוא צועד קדימה כדי להסתכל עלי, לראות אותי טוב יותר. הוא השתנה הרבה בעשרים השנים בהן לא ראיתי אותו – וכך גם אני.

"למה אתה כאן?" אני שואלת בתקיפות ובוחנת בעין זהירה כל פרט ופרט בפניו העייפים-אך-המוכרים.
"שנינו יודעים למה." על פניו הכהים נמתח חיוך מריר, לעגני מעט. 
"תפסיק עם זה, גייל. משחקי הניחושים האלה שלך לא מוצאים חן בעיניי."
"אני מתגעגע אלייך." הוא אומר ומניח את כפות ידיו הגדולות על זרועותיי, מנסה לחבק אותי, להתקרב אלי. למרות שאני מתגעגעת אליו והגעגועים האלה חזקים מתמיד עכשיו, אני דוחה אותו נרתעת לאחור. "מה קרה?" הוא שואל. מצחיק שהוא לא רואה את הבעיה לה הוא עצמו גרם. הוא בדרך-כלל היה זה שידע לזהות מה קורה לי; אבל כנראה שהוא היה, ושום דבר מעבר. כנראה שאני חיה בעבר.
"החזרה שלך, גייל. אני לא... אני לא יודעת איך לאכול את זה. אין לי מושג מה לחשוב." הדמעות מאיימות לשוב ולהציף אותי, וכבר עולות בגרוני כגוש כבד ומעיק של מחנק.
"אני כאן, קטניפ." הוא אומר, מאושר. הוא מנסה לחבק אותי שוב, ואני מאשרת לו הפעם. אני מניחה את ראשי על כתפו החזקה, המוצקה, ונותנת לעצמי להישען עליו. "אני פה וזה מה שחשוב."

"אני לא יודעת, גייל. יש לי את פיטה ואת פרים ואת פיניק בבית... איפה אתה תהיה?"
"פרים ופיניק? הם לא...?" אין צורך להמשיך. הוא יודע שזו לא תהיה אלא זריית מלח על פצעים ישנים שמעולם לא נרפאו אם הוא יזכיר את אחותי ואת פיניק. מילותיו גורמות לי להרהר על הטאקט שאולי מעולם לא היה לו.
"הילדים שלי, גייל," אני מתריסה כלפיו בכעס. "עוד בחיים."
"הילדים שלך," הוא חוזר אחרי קדורנית בחיוך מריר שמסתיר אחריו כאב גדול. 
אני מתנתקת מאחיזתו כדי להביט בו בשאלה, ובקושי מצליחה לשמוע אותו ממלמל, "לא משנה. זה כואב מדי."

למשך שניות ארוכות, שתיקה מביכה במידת מה משתררת בינינו. לצופה מהצד זה עשוי להיראות כאילו אנחנו לא מכירים זה את זו מאז ומעולם, אבל האמת הכואבת היא שאנחנו מכירים אחד את השנייה ושהשתיקה הזו לא אמורה להיות שם. 

ביער של מחוז שתים-עשרה נמצאים עכשיו שני אנשים נוספים: גייל שפעם עמד מולי, וקטניס שפעם עמדה מול גייל. צללי העבר הרחוק של שנינו, מין רוחות של שני אנשים שמתו לפני זמן רב.

"גייל," אני נאנחת, וללא מחשבה רבה גם מוסיפה, "עברת דרך ארוכה. למה שלא תנוח?"
"אני אעמיד פנים שאני לא עומד לקפוא למוות בשנתי ואתלהב מההצעה המפתה הזו." הוא מגחך. זה כאב.
לרגע אני תוהה אם אני באמת רוצה שגייל יהיה שם ויזכיר לי את הדברים הכואבים שאני מנסה לשכוח. אבל הוא עשה את כל הדרך הזו ממחוז שתיים רק בשביל לראות אותי. אני חייבת לו לפחות קורת גג לישון תחתיה. "אתה יכול לנוח אצלנו אם תרצה." אני מנסה להתעלם מהציניות שלו. "אם פיטה לא יהיה מוכן להבין, אני אשמח לקפוא איתך למוות." גייל מחייך חיוך שנראה משועשע, ולשבריר שנייה נראה כאילו משהו בעיניו חזר לקדמותו. הצלחה.
"תודה," הוא לוחש ומצמיד אותי אליו לחיבוק שלישי – והפעם ההדדיות היא מוחלטת.

אני נותנת לזכרונות הטובים שלנו יחד להציף אותי בגל של חום, ומההיכרות העמוקה שלי עם גייל, אני בטוחה שהוא מרגיש את אותו הדבר.

הפרק הקודם