היומן

קוראים לי גבריאלה אוונס. אני בת 15 והחיים שלי בזבל. אם אפשר לקרוא לזה ככה. אני די בטוחה שלאנשים אחרים יש חיים יותר נוראיים משלי, אולי אפילו הרבה יותר נוראיים, אבל לפי מה שאני מכירה שלי הם פשוט מזוויעים. אני לא יכולה לסבול אנשים. כן, זה נשמע נורא ויש שיתחכמו ויגידו: 'אבל את אישה אז את שונאת את עצמך?' אבל אני פשוט לא יכולה לסבול אנשים. לא בגלל היציאות השנונות שלהם או בגלל היכולות המועטות שלהם בכל תחום בחיים. הם פשוט מעצבנים אותי, ובמיוחד אלו עם האגו הנפוח במיוחד.

 אז זה בטח לא מפתיע אף אחד שאף פעם לא התחברתי לאנשים. לא בגן, לא בבית הספר היסודי, ולא בחטיבה. לא נראה שזה מזיז למישהו בכלל. ההורים שלי, אני לא יודעת איפה הם. אף אחד לא יודע איפה הם בדיוק. ובתכל'ס? לא מעניין אותי איפה הם. אז סבתא שלי מגדלת אותי. האישה הכי סנובית עלי האדמות, ותאמינו לי, קשה לעבור את הסנוביות של הכיתה שלי. אני שמחה שנפטרתי מהן. סבתא שלי אומרת שההורים שלי הלכו לחפש תיעודים לאיזה פיצוץ שהתרחש כאן לפני מאה שנים בערך. שייהנו ושיהיה להם המון בהצלחה, אבל גם אם יקרה להם משהו אני לא ארגיש בחסרונם.

סבתא שלי, שאני אף פעם לא קוראת לה סבתא אלא אוקס (השם האמיתי שלה זה אוקסנה אבל זה ארוך לי מדי) מגדלת אותי רק כי היא חייבת. אם היא לא הייתה צריכה לגדל אותי היא הייתה הרבה יותר מאושרת, אבל יש לה לפעמים נקיפות מצפון שאין לי אף אחד בעולם הנוראי הזה, וזה מוביל אותה לרגעים שהיא קצת יותר נחמדה אליי. קצת. אבל זה נדיר, ולא באמת אכפת לי. גם לה לא ממש אכפת ממני. היא נותנת לי לעשות הכול איך שבא לי. היא כמעט ולא דואגת אם אני לא חוזרת הביתה. ולא, אני לא מסתובבת עם אנשים מפוקפקים או מעורערים בנפשם. אני לא מסתובבת עם מישהו בכלל. אני פשוט נכנסת לי בדרך כלל לאיזה חורבה נטושה שמצאתי לפני כמה שנים כשסיירתי לראשונה מסביב לבית שלנו. שלי ושל אוקס. החורבה הזאת נמצאת במרחק כמה רחובות מהבית שלנו, ואני פשוט יושבת שם ועושה מה שמתחשק לי. אף אחד לא מגיע למקום הזה. אני לא יודעת בכלל אם למישהו יש מושג שמקום כזה קיים בעולם. אבל עדיף שלא ידעו.

למען האמת החורבה היא דווקא מקום נורא נחמד. יש שם מבנה שעשוי מאבנים גדולות, אני מניחה שזה היה בעבר בית. יש כמה חלונות שהזגוגיות שלהן התנפצו כבר מזמן, וכל חלל החדר מלא בצמחייה ירוקה שמתמשכת לכל האזור מסביב לבית. בדרך כלל אני נוהגת לשכב על הדשא בתוך הבית ולהביט על תקרת האבן שמעליי, מתפללת שהיא לא תחליט דווקא באותו רגע לקרוס עליי. עד היום התפילות שלי הצליחו. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות בחורבה הזאת אבל אני לא יכולה לעשות בשום מקום אחר הוא לא לחשוב. פשוט לשכב ולבהות ולא לחשוב על כלום. לפעמים אני מסתובבת בחוץ, אני מטפסת על עצים ותולשת מהם ענפים. אחר כך אני חוזרת לחורבה ומגלפת אותם בעזרת אולר חד במיוחד שמצאתי פעם באזור ומאז אני תמיד סוחבת אותו בכיס שלי. פעם אחת אפילו יצרתי קשת. די מוצלחת. ועכשיו אני עובדת על הכנת חיצים. יש לי 3 שהצלחתי לגלף היטב, ואפילו הכנתי להם אשפה מעלים חזקים שאני אוכל לשים אותם בתוכה.

אני בחדר הריק, מביטה מסביב ומרגישה שכל כולי גועשת מבפנים. אני מחליטה לצאת מהחדר. גם ככה אני רק חושבת וחושבת שם, ככה שזה לא עוזר לי במשהו, אלא רק מגדיל את התחושה הנוראית שבתוכי. אני יוצאת מהבית. מהשכונה. אני הולכת ואז לאט לאט קולטת שאני רצה. והרגליים שלי מובילות אותי באופן אוטומטי לחורבה שלי. אבל אני לא רוצה ללכת לשם. אז אני מתעלמת מחורבה שאני כל כך אוהבת ומההרגל שלי להיכנס אליה, ואני ממשיכה משם. לא לקחתי איתי כלום שזה די חבל. אני מחליטה בכל זאת ללכת לחורבה כדי לקחת את הקשת ואת שלושת החיצים שהכנתי. אני מסתכלת על החורבה. אני לא רגישה, אז אני לא בוכה. אבל משהו בתוכי מרגיש לי חסר. ריק. כאילו מישהו תקע לי אגרוף בבטן והשאיר את המקום פתוח וריק. אני לא אראה את החורבה הזאת עוד. בגלל אוקס. אני מגלגלת עיניים ומחפשת את המחבוא של הקשת והחיצים. אני נזכרת שבפעם האחרונה החבאתי אותם בפינה הדרום מזרחית מתחת לענפים ירוקים. אני אפילו לא יודעת למה אני טורחת להחביא את הקשת והחיצים, הרי אף אחד לא מגיע לכאן. כשאני מוצאת את המחבוא אני מוציאה את החץ ואת הקשת, פונה מהר לחלל שהייתה בו פעם דלת ומתרחקת מהחורבה בצעדים מהירים. מהירים מדי כי אני מועדת על האדמה היבשה ונופלת. הפה שלי מתמלא באפר ואני משתעלת. אני מנסה בכל מיני דרכים להוציא את האפר מהפה שלי, עד שלבסוף אני נכנעת וזוכרת לשתות מים בשנייה הראשונה שאכנס הביתה. אני מרגישה דמעות בעיניים שלי. דמעות. דמעות?! זה לא דמעות. אני לא בוכה. זה בטח בגלל הלכלוכים שנכנסו לי עכשיו לעיניים. אני משפשפת אותן חזק עד שהן מאדימות ומרגישה שהלכלוכים יוצאים. ואיתן גם טיפות מים קטנות ומלוחות. לא, לא, לא. זה לא דמעות. זה לא יכול להיות דמעות. אני אף פעם לא בוכה. אני גם לא מזיעה מהעיניים (איזה תירוץ טיפשי). אבל אני אוהבת את המקום הזה יותר מכל מקום אחר. אני לא בוכה, אני לא בוכה, אני לא בוכה. אני. לא. בוכה. אוקיי אני בוכה. אני מנגבת את העיניים בגב כף היד ורצה. ככה אני משתחררת הכי מהר.

אני מגיעה למקומות שאף פעם לא טיילתי בהם. האזור פה הוא כמו קרחת יער, רק בלי היער. כמה עצים שמקיפים את המקום לא נקראים יער. אני שומעת צליל כלשהו שאני לא מצליחה לזהות, ואני עוקבת אחריו. אני מובלת על שביל עפר, בשולי יער קטן. אני נכנסת לתוך סבך העצים לפי הצליל, ואז אני מזהה אותו. יש באזור מפל מים ומשם הרעש. דקה אחר כך אני רואה את המפל. אני לא מאמינה שדווקא ביום שאני עוזבת אני מוצאת מקום יפה כל כך. אני יורדת לבריכת המים של המפל. בדרך אני תופסת מקל ארוך כדי לבדוק את העומק של המים, אבל אני לא צריכה אותו כי אני יכולה לראות את הקרקעית. אני מורידה את אחת מהנעליים שלי ומכניסה את קצה הרגל למים. המים קרירים. אני מתיישבת על סלע, מורידה את הנעל השנייה ומכניסה את שתי הרגלים למים עד הברכיים. המגע של המים ברגלים נעים ומרענן, אז אני שוטפת את הפנים שלי ואת הפה עד שהוא מתנקה

מהעפר שנכנס לתוכו קודם. אני מרטיבה קצת את השיער. אוקס תתעצבן אם היא תראה אותי ככה. אני נשכבת על הסלע, וחותכת את הענף שלקחתי קודם לחצי. אני יכולה להכין ממנו שני חיצים, אז אני מתחילה עם הראשון.

אחרי שעה בערך החיצים מוכנים ואני מוציאה את הרגליים מהמים. אני מחכה כמה דקות שהשמש תחמם ותייבש אותן ואז אני נועלת חזרה את הנעליים שלי. אני אוחזת ביד אחת בחמשת החיצים שלי, וביד השנייה בקשת. אני מבטיחה לעצמי לנסות לירות חץ בקשת כשנגיע לבית החדש. ועם המחשבה הזאת אני חוזרת הביתה. 

עכשיו הכול הולך להשתנות. בעצם, לא הכול. אני הולכת להישאר אותה אחת, בלי חברים או אנשים שמעניינים אותה, ואוקס הולכת להישאר אותה סנובית עם כסף (שירשה מאחד הבעלים המולטי מיליארדרים שלה), אבל לא תהיה לי יותר את החורבה הנטושה שלי, ולא יהיה עוד לילדים בבית הספר שלי על מי לרדת, כי אני הייתי מושא הירידות הראשי שלהם. הם חייבים למצוא דרכים חדשות לרדת על אנשים כי אלו שכבר יש להם הן די נדושות. אבל אני חייבת להם תודה. הם חישלו אותי והפכו אותי לנערה אטומה. הם הפכו אותי לאדישה וללא אכפתית מאחרים, וזה אולי הדבר הכי טוב שייצא מהם אי פעם.

הפרק הקודם