טרגדיה

בבוקר המחרת קמתי מוקדם. כל מאורעות היום הקודם חזרו אליי במהירות.

וידאתי שאלה עוד ישנה ובעטתי בקרש הרופף שמתחת למיטתי. מיד נגלו לעיניי כל החסכונות ששמרתי כל חודש, למקרה שאחליט לברוח.

הוצאתי קצת כסף ושלחתי לסאם. קיוויתי שישתמש בו בחוכמה.

לאחר מכן, הלכתי לשיעור מלאכה, השיעור היחיד שבו אני מקשיבה כיוון שחשבתי שכך אוכל להסתדר בחוץ למקרה שאברח.

המורה, כרגיל, שיבח אותי. אני יודעת שהוא כל הזמן תוהה בסתר למה רק במקצוע שלו אני טובה.

כשנגמר השיעור, נאנחתי. יש עכשיו ספורט. אחד המקצועות השנואים עליי. המורה לספורט היא מכשפה. היא גרמה לי לשנוא את המקצוע.

בעוד המורה מעבידה אותי ובוחרת אותי להיות שק האיגרוף שלה, ייחלתי לצלצול שיודיע על שעת ארוחת הצהריים. כשהוא נשמע, רצתי החוצה. כולם צחקו עליי. כולל המורה.

אכלתי לבד את ארוחת הצהריים ומיהרתי לשיעור היסטוריה. המורה, מיס פינק, החליטה להוציא אותי מהשיעור בלי שום סיבה ברורה לעין.

התעצבנתי. "מה עשיתי ? למה נראה לך שמותר לך להוציא אותי מהשיעור ?" צרחתי.

היא לא אמרה כלום. רק אסרה עליי לאכול ארוחת ערב ובוקר ואמרה לי להיכנס לחדרי. יצאתי מהכיתה בכעס, רוקעת ברגליי.

לקחתי את התיק הקטן שלי וארזתי בו את כל דבריי, כולל אלה ששמרתי מתחת לקרש.

כתבתי פתק והשארתי אותו על השולחן:

אלה, החברה הכי אמיתית בעולם.

אני אוהבת אותך, ואני ממש מצטערת.

נמאס לי מכל האנשים הצבועים שנמצאים כאן.

אני לא מתכוונת לחזור.

יצאתי לחפש את גורלי,

אמילי.

יצאתי מהחדר דרך החור שפעם פערתי בקיר ברגע של עצבנות, ולא הבטתי אחורה. לא הצטערתי על זה שאני עוזבת.

עברתי בחור שבין השיחים, גיליתי אותו בשנה השנייה שלי כאן והשתמשתי בו לגיחות תכופות החוצה, והתחלתי את חיי החדשים.

סורי שזה קצר, פשוט יש לי רעיון לפרק הבא, שיהיה יותר ארוך 3>

הפרק הקודם		הפרק הבא