טרגדיה

"אמילי." אמרה לי אלה, יום לפני היום החופשי שלנו. "את יודעת שאני לא שופטת אותך, אבל..."

"כן ?" דחקתי בה. "אני לא כועסת."

"אני חושבת שאת צריכה להשתפר." היא פלטה במהירות.

הרמתי מבט אליה, לא מבינה.

"את עושה צרות." היא המשיכה. "כולם שונאים אותך...ואני לא. אני רוצה לעזור לך."

חייכתי וחיבקתי אותה. "אני מאוד מעריכה את זה, אבל...אני לא יכולה ללמוד. אני בכלל לא רוצה להיות כאן. אני חושבת שזה סתם בזבוז זמן."

"רק ניסיתי." אלה משכה בכתפיה וירדה מהנושא.

לאחר מכן הלכנו לשיעור מלאכה, השיעור היחיד שאני מקשיבה בו. מאז שהחלטתי לברוח החלטתי לדעת לבנות דברים כדי להסתדר בשטח. שיעור מלאכה הסתדר לי מצוין.

לאחר מכן היה לנו שיעור ספורט. חבל שהמורה שונאת אותו, אני ממש טובה בזה. ואף אחד עדיין לא יודע.

בשאר היום הברזתי מהשיעורים והלכתי לחדרי, לצייר.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ואז היום החופשי הגיע, התרגשתי.

קמנו בבוקר וישר הלכנו לתדרוך. אמרו לנו שאנחנו צריכים לסייר בעיר ולשים לב לכל ילד עזוב, בודד, או בלוי. כאילו באמת נמצא.

הם הורידו אותנו במקום מרכזי בעיר. היינו צריכים לחזור רק עוד 8 שעות. כל היום לפנינו. הלכתי ישר למרכזי הקניות, מקום שאהבתי ללכת אליו עם אמי ועם סבתי. המקום הזה הזכיר לי נשכחות.

ואז ראיתי אותו, מצייר על הקיר, גרפיטי. התקרבתי אליו כדי לבחון את היצירה מקרוב. הוא צייר בדיוק רב משפחה שעמדה בצד והסתכלה עליו. לאחר גמר הציור, המשפחה שילמה לו והצטלמה ליד הציור. בחיים לא הייתי מצליחה לצייר קצת.

רציתי לגשת לדבר איתו, אך הוא לא שם לב אליי והתביישתי. "שמת עין על הבחור ?" שאלה אלה מאחוריי, קפצתי.

"אוי, אלוהים !" קראתי בבהלה. "שלא תעשי לי את זה שוב ! ולא, הוא פשוט מסקרן אותי. תראי את הציור שהוא צייר..." פתאום נח מבטו של הנער עלינו. אלה ניגשה אליו והחלה להציף אותו בשאלות.

הנער ראה את סמל החולצה שלנו ונבהל. "אני מצטער...ההורים שלי...קוראים לי." הוא פלט וכמעט רץ לעבר שני אנשים והחל לדבר איתם. שיהיה. משכתי בכתפיי.

פיהקתי, הייתי ממש עייפה. כל הלילה הייתי ערה מהתרגשות לקראת היום. ועכשיו אני משלמת את המחיר.

נפרדתי מאלה והתחלתי לחפש מקום שאוכל לנמנם בו.

שוטטתי ברחבי העיר במשך כמה זמן. לבסוף, ראיתי צריף ממש קטן. נכנסתי אליו.

זה היה מקום די מפחיד, הכל שם היה חשוך. אך ניכר היה שפעם גרו פה אנשים, בגלל כל הרהיטים. מצאתי מיטה באחד החדרים וצנחתי עליה. נרדמתי מיד.

כשהתעוררתי, שמעתי מישהו הולך על קורות העץ. נלחצתי. מי זה יכול להיות ?

פתאום נגלה לנגד עיניי הנער שצייר את המשפחה. הוא נראה כאילו קם משינה ומשהו הפריע לו.

קפצתי ממקומי. הוא הסתכל עליי, מבוהל.

"אתה גר כאן ?" שאלתי לאחר כמה דקות. הוא הנהן הנהון קלוש. "אבל אמרת.." הוספתי.

"שיקרתי." הוא אמר ישירות. "אני לא רוצה שידעו שאני יתום. אני לא רוצה ללכת לשם." הוא הודה.

הנהנתי. "אני מבינה אותך. ואני מצטערת. גם לי לא כיף להיות שם."

הוא הסתכל עליי במבט מבוהל. "את לא תסגירי אותי, נכון ?"

"א-אני מצטערת." מלמלתי בצער. "אבל  אני חייבת."

"לא ! בבקשה !" הוא התחנן. "אני אעשה הכל כדי שלא תסגירי אותי !"

"טוב, טוב." צחקתי. "אבל בתנאי שאתה נשאר כאן ואני באה לבקר אותך כל שבוע."

הוא חייך. "מבטיח. אגב, אני סאם."

חייכתי. "אמילי, נעים להכיר."

הצצתי בשעון שהיה על הקיר. במפתיע, הוא עבד. "זאת השעה ?" שאלתי.

הוא הנהן.

"אני חייבת ללכת." קמתי בלחץ. ואז נזכרתי במשהו. חיטטתי בתיקי והוצאתי סכום כסף.

"קח. אני לא צריכה את זה." שמתי בידו.

הוא בא להתנגד. אך יצאתי לפני שהוא הספיק.

רצתי לתחנת האיסוף. אני אקבל עונש ממש נורא אם לא אגיע בזמן.

"איפה היית ?" שאלה אלה בלחץ.

"ישנתי." אמרתי ונשמתי לרווחה. הגעתי בזמן.

כשחזרנו לבית היתומים, צנחתי על מיטתי מיד. הייתי מותשת.

תגובות 3>

הפרק הקודם		הפרק הבא