לחיות בלי תקווה

ברבע לשש יצאתי לרחוב, שם את המכתב בכיסי ונועל את הבית. בעודי הולך לגן הציבורי חשבתי מה כותב המכתב יודע עלי. הוא כתב 'פגוש' אז הוא יודע שאני בן. אבל הוא כתב 'ביום רביעי', זה יכול להיות גם שבוע הבא, או אם העורב איחר, אז שבוע שעבר, רגע מי שולח מכתב בעזרת עורב, יש דו-  איי, נתקלתי במטף רחוב. ואם הוא יעשה פעולה מאיימת, ייקח לי זמן לשלוף את האולר מהגרב, אבל אם אשים אותו בכיסי אז אשלוף אותו מהר יותר, אבל אם יחפשו עלי ימצאו אותו.

ואם הוא לא יבוא לבד, אם הוא יבוא עם עוד חמישה בריונים? האמת, לא צריך חמישה בריונים להתנקשות בגן ציבורי.

הגעתי לגן בעודי תוהה איך אזהה אותו ואז מבין שהוא יזהה אותי, עוד נקודה לטובתו.

התכוונתי להוציא את המכתב מכיסי, אבל עצרתי את עצמי בזמן. אם הוא לא מזהה אותי, הוא בטח בוחן את הסביבה, מי מעיין במכתב ונראה עצבני.

כיווצ'צ'תי את המכתב בכיסי בטבעיות, הלכתי אל אחד הפחים, הוצאתי את המכתב המכווצ'ץ' וזרקתי אותו לפח, מבין באיחור של שנייה שעשיתי טעות.

הרגשתי הבל פה חם על עורפי ושמעתי קול ממאחורי "ילד, תפסיק לדחוף את עצמך לכל מקום. בוא, אין לי כוח למשחקים שלך." הקול היה נמוך ומחוספס.

הסתובבתי בטבעיות, כאילו זו שיחה בין חברים. הוא היה בן ארבעים אני חושב, לבש ג'ינס, חולצה אפורה וכובע. אבל נעליו הסגירו הכל. הן היו שחורות ויקרות, נעלי איש עסקים, ברור שיש לו חליפה איפהשהו.

לאחר שהוא אמר זאת עשיתי טעות גדולה, באתי. ידעתי שזה רק יסבך אותי בצרות ואולי יסיים את חיי, אבל אולי זה מה שמשך אותי לבוא.

הוא הסתובב והחל ללכת כשאני אחריו. הוא הוביל אותי ליער, שגבל בגן.

לאחר חצי שעה הליכה ביער, הוא ירד מהשביל. הוא נראה כלא בטוח שזה המקום, אך לאחר שתי דקות התברר שצדק, ראיתי מלפניו חבורה של חמישה-ארבעה אנשים יושבים סביב למדורה. הוא הסתובב פתאום אלי וראיתי אגרוף מכוון אל פניי, אגרוף מהיר מיכולתי להוציא את האולר מהגרב, מהיר מיכולתי להתכופף, מהיר כמעט כמו קליע אקדח. אלוהים, במה הסתבכתי?

מגע נעים העיר אותי. שיער חום ועיניים חומות אבל בהירות מדי. תווי פנים שונים. נוזל נדחף אל תוך פי. "תישן, תישן..."

דוד ג'ו הביט בי בכעס " מה לעזעזל עשית הפעם?!"

קמתי וידו עצרה אותי. הרגשתי זוועה, משהו כבד הונח על ראשי והוא כאב, כמו כל שאר גופי. תחבושות, בית חולים.

כעבור שלושה ימים שיחררו אותי.

כבר יום ראשון ואסור לי לרוץ או להרטיב את ראשי, נפלא. אה, וגם אסור לי לצאת מהבית. טוק, טוק, טוק.

קמתי מהספה והלכתי אל הדלת, בעוד העולם מתנדנד. טוק, טוק, טוק.

פתחתי את הדלת וראיתי את סופיה מביטה בי בדאגה. עוד שלושה ימים.

היא נכנסה וסגרה את הדלת אחריה. היא לקחה את ידי וליוותה אותי בחזרה לסלון.

"איך אתה מרגיש?" היא שאלה. 

"בסדר" אמרתי, דוחה את הטלת הפצצה ומתיישב על הספה.

היא חייכה והתיישבה לידי.

"איך בבית" שאלתי אותה

"עוד אורזים, מצאנו קונה לבית לפני שבוע, הוא נראה נחמד."

"אולי הוא יהיה שכן טוב, אבל לא ינשק טוב כמו השכנה שלי עכשיו" אמרתי, רומז.

היא הבינה את הרמז ורכנה אלי, בעוד אני עוצר אותה והיא חוזרת לתנוחתה הקודמת.

הבטתי בה ברצינות ושאלתי "למה אבא שלך הרביץ לי?"

הפרק הקודם		הפרק הבא