אשמה

וויתור זכויות וכל זה...
זמן: לאחר המלחמה
נקודת מבט: הארי

עד מחר

הטקס נגמר. הקברים נסגרו.
"לזכר הנופלים בהוגוורטס, כולם להתעתק לשם עכשיו" אמרה מוקגונגל. להתעתק? להוגוורטס? זה אפשרי? "הסרנו לזמן קצר את הכישוף נגד התעתקות להוגוורטס" מיהרה להוסיף לנוחך כל הפרצופים המבולבלים. הפעם אף אחד לא התגזרזר. הגעתי להוגוורטס והלכתי לכיוון כיתת השיקויים. המרתף הקר, החשוך. אני הולך לעשות את זה. עכשיו.

אני זוכר את הקללה הזו טוב מאוד. שרדתי אותה פעמיים. הראשון ששרד אותה. הרמתי את השרביט, כיוונתי אותו אליי.

אני הולך לעשות את זה. "אבדה קדב-" התחלתי להגיד ואז הדלת נפתחה. האגריד נכנס. "הארי! מה את עושה פה?! איפה אתה? מה נעלמת לכולנו פה?" אמר. הורדתי את השרביט לפני שישים לב.
"למה את פה לבד?" שאל אותי פתאום. "כי... כי-" התחלתי לגמגם. הרגשתי איך לחיי מאדימות. איך אני אמצא עכשיו תירוץ? "בוא נלך פה למעלה" אמר ובחן אותי.
אני לגמרי מבין למה. "בסדר" מלמלתי והלכי בעקבותיו.

מעולם לא שמתי לב כי הדרך כל כך ארוכה. הכל היה מלא בדם. הטירה הייתה הרוסה לגמרי. קירות התמותתו והותקרה הייתה סדוקה. הלכנו ביחד על האולם הגדול.
השולחנות והכיסאות עדיין עמדו בצדדים בבלגאן אחד גדול. אלונקות היו ריקות וקרות על הריצפה, מלאות בדמם של הנופלים. לעולם לא אשכח, איך רצתי בין האלונקות, רואה כל הרבה אנשים, כאלה שאהבתי, כאלה שהיו בעדי וכאלה שנגידי... אבל על כולם, כולם, ריחמתי.
ליד כל אלונקה עמדו המון אנשים, מתאבלים על יקריהם. לעולם לא אשכח איך אני ופרסי הרמנו את גופתו של פרד והחבאנו אותה שלא תיפגע. איך כולם בכו... את המבט של מולי וארתור, על כך שילדם, יקירם מת. ג'ורג'... תאומו מת. מה יעשה? והחנות שלהם... של שניהם... זכרו של פרד תמיד, תמיד, ירדוף את החנות. החנות העליזה שכל כך אהבו. שאני נתתי להם את הכסף...
מה יש לי עכשיו לעשות בחיים? אין לי השכלה. בגללי גם לרון ולהרמיוני אין. כל כך רציתי להיות עילי. הכל פשוט הלך לפח. כל החלומות וכל התקוות. אין לי שום דבר להיאחז בו.
"פרופסור מקגונגל רוצה פה לדבר איתך" מלמל האגריד מתחת לזקנו. במקום להמשיך קדימה במסדרון המשיך האגריד לעבר המשרד של המנהל, המפלצת בכניסה עדיין הייתה שבורה על הריצפה. "אין סיסמא?" שאלתי את המפלצת. "אוי שכח מזה, העיקר שתשאירו אותי שבור על הריצפה! תודה על היחס הנהדר באמת!" צעק המפלץ. "הבאתי אותו פה" אמר האגריד למקגונגל. "שב פוטר" אמרה בפיזור נפש. רון הרמיוני ישבו כבר בכסאות עץ קשים, התיישבתי גם אני. "קחו עוגייה" אמרה והחוותה בידה על קופסת הפח הקטנה. אני מרגיש אותו דבר כמו בשנה החמישית שלי בהוגוורטס.
"ובכן, עשיתם לנו הרבה מאוד צרות בשנה האחרונה" אמרה וחיוך קטן ומעט מריר נמרך על פניה. הרמיוני הרכינה את ראשה. 'אין לך מושג עד כמה' רציתי להגיד, אבל שתקתי. "והפסדתם שנת לימודים שלמה, בהתחש בנסיבות-" הרמיוני הרימה את ראשה בתנופה "-תאכלו להישאר לעוד שנת השלמה, כלומר אם אתם מעוניינים" מיהרה להוסיף. הרמיוני הנהנה נמרצות "אנחנו מעוניינים! כולנו!" אמרה לפני שנספיק להוסיף מילה.
"שנת הלימודים תתחיל כרגיל, אך נצתרך עזרה בשיקום הוגוורטס. כל המסדר מצתרף. מחר בשעה 11:30" סיימה את דבריה.

מחר.
עד מחר אני עדיין אחיה?

 תגובות???

הפרק הקודם		הפרק הבא