ליז

תודה רבה ל-LighTo273 על ביטוא הפרק!
קריאה מהנה :)
---------

פרק שני

מזוודות, נוצות ועוד 

מסיבה שלא ידעתי, הקשבתי למה שהיה כתוב במכתב ששלח לי סיריוס בלק – מי שזה לא יהיה – והתחלתי לארוז את החפצים שלי. לא ידעתי לכמה זמן איעדר מהבית, ולכן ארזתי כמה שיותר דברים חשובים: חמש שמלות, שמונה חולצות,
ארבעה זוגות מכנסיים, פיג'מת חורף, פיג'מת קיץ, כמה סוודרים, מעיל, שני צעיפים וכפפות. מי יודע, אולי ישלחו אותי לקוטב? ארזתי גם כמה ספרים (שזה היה בערך חצי מארון הספרים שלי) וגם את המחשב הנייד שלי. אולי לא יהיו שם מחשבים? אבל רגע – אם לא יהיו שם מחשבים, לא יהיה גם אינטרנט... לא משנה.
מובן שלא שכחתי את החתול שלי, כריס, אבל החלטתי שלא כדאי לשים אותו בכלוב בינתיים; יש עוד יום שלם לחכות.
סיימתי לארוז. לידי ניצבו שלוש מזוודות. שמעתי את אמא שלי נכנסת ברעש הביתה.
"שלום, ליז!" היא צעקה לי מהסלון.
"שלום, אמא!" צעקתי לה בחזרה בזמן שניסיתי לדחוף את המזוודות אל מתחת המיטה שלי.
"אכלת?" שאלה אותי, עדיין צועקת.
"לא! תכיני לי אוכל!" עניתי לה בצעקה, ודחפתי את המזוודה השנייה אל מתחת המיטה. למזוודה השלישית לא היה שם מקום – הבנתי את זה כבר אחרי שדחפתי את הראשונה – ועכשיו ניסיתי למצוא לה מחבוא אחר.
"מה את רוצה?" שאלה אותי אמא.
"לא יודעת." עניתי לה, עדיין לא מוצאת מחבוא טוב למזוודה השלישית. על המיטה היא חשופה מדי...
"רוצה תה?"
"כן," אמרתי לה, ודחפתי את המזוודה לתוך ארון הספרים.
"איזה תה את רוצה?" שאלה אותי בדיוק ברגע שהמזוודה נפלה מארון הספרים. למרבה המזל, הצלחתי לתפוס אותה לפני שהגיעה לרצפה.
"לא משנה איזה," עניתי לה, וניסיתי להכניס את המזוודה לארון הבגדים.
את לא תיפלי, חשבתי, מפנה את מחשבותיי למזוודה.
"אני אבוא להראות לך אילו סוגי תה יש," אמרה לי אִמי.
"טוב," עניתי, וסגרתי את הדלת של ארון הבגדים.
את לא תיפלי! כיוונתי את מחשבותיי למזוודה בחוזקה בדיוק ברגע שאִמי פתחה את הדלת של החדר שלי.
"אוי! מה זה?!" נבהלה.
"מה?" שאלתי אותה בחרדה. היא ראתה מזוודה?
"זה!" הצביעה על אדן החלון, ששם היה הינשוף שהביא לי את המכתבים.
"אה, זה," נשפתי בהקלה. "זה... חיית מחמד," חייכתי.
"חיית מחמד? ליז, את צוחקת עליי!"
עשיתי פרצוף רציני, כדי שהיא תבין שאני באמת מתכוונת לזה.
"ליז, אני לא מרשה לך להביא ינשופים הביתה!"
"טוב, אמא, סליחה שלא שאלתי אותך לפני זה. אני... אני פשוט מצאתי אותו ברחוב, והוא היה כזה חמוד, אז החלטתי להביא אותו הביתה. זה הכול!"
אמרתי לה עוד כל מיני תירוצים כדי שהיא תירגע, ובו בעת הובלתי אותה למטבח, כדי שהיא תמשיך בעיסוקיה הקודמים. הריח לא היה כל-כך טוב, אבל לא נורא.
"אז איזה תה את רוצה?" שאלה אותי לפני שיצאתי מהמטבח.
"הממ... זה עם המנגו." חייכתי בתמימות.
"אוקיי."
אוף. לפחות זה עבר בשלום, חשבתי לעצמי כשנכנסתי לחדר שלי. ברגע שבו נכנסתי לחדר, דלת הארון נפתחה.
"את לא תיפלי. את לא תיפלי. את לא תיפלי!" מלמלתי בזמן שניגשתי לארון כדי לתפוס את המזוודה. להפתעתי, היא לא נפלה.
"באמת לא נפלת! יפה מצידך," אמרתי למזוודה, והתחלתי לסגור את דלת הארון, אבל אז ראיתי את עצמי במראה שהייתה תלויה על הצד הפנימי של דלת הארון. לפניי עמדה ילדה ג'ינג'ית בת ארבע-עשרה, גבוהה לגילה, אבל לא יותר מדיי.
רגע, מה זה?
"אוי!" נוצה של ינשוף נחה על שיערי. בעצם, יותר מאחת; שתיים...
"מאיפה זה הגיע לפה?" שאלתי את הינשוף שעמד על אדן החלון, אבל הוא רק מצמץ.
"טוב, עזוב." פניתי לזרוק את הנוצות, אבל אז חשבתי על רעיון – אני אוכל להשתמש בהם. שמתי אותם באחת המזוודות שהיו מתחת המיטה שלי. במזוודה שהייתה בארון לא העזתי לגעת.
"ליזי, האוכל מוכן!" קראה לי אִמי.
"אני באה!" צעקתי לה בחזרה, ואז פניתי לחתול ולינשוף שהיו בחדר. "אל תאכלו אחד את השני!" ציוויתי עליהם, והתחלתי ללכת למטבח.
כשנכנסתי למטבח היו שם עשן וריח של עגבניות, כמו תמיד.
"אמא, אבל אני שונאת עגבניות!" אמרתי לאִמי בפעם המאה כשהיא הניחה לפניי צלחת עם סטייק וסלט.
"אז תוציאי אותן!" ענתה לי כמו תמיד.
"אבל את לא מבינה! יש להן מיץ, וכל הירקות האחרים ספוגים בו!"
"שטויות."
 
אחרי הארוחה הלכתי לחדר שלי. גיליתי שכריס והינשוף לא אכלו אחד את השני, ואפילו הסתדרו ביחד.
"אני צריכה לתת לך שם," אמרתי לינשוף.
הוא מצמץ.
"הממ... ג'ייקוב."
הוא לא מצמץ.
"מרטין."
עדיין אין תגובה.
"דרק?"
לא-כלום.
"רגע. אולי אתה בכלל בת?"
מצמוץ.
"יופי. במשך כל הזמן הזה דיברתי עם בת מיני ולא ידעתי על זה? אז... ננסי?"
אפילו לא מצמוץ אחד.
"ניקי?"
עדיין לא.
"הו, אני יודעת," חייכתי בערמומיות. "ג'וזפינה!"
הינשופה מצמצה והזיזה את כנפיה בתנועה שדמתה למחיאת כף.
"יופי!" חייכתי לחיית המחמד החדשה שלי, והתיישבתי בכיסא.
"אז מה נעשה עכשיו?" שאלתי את כריס ואת ג'וזפינה. הם לא ענו לי. "טוב, אם אתם כל-כך משעממים, אני אבחר לי בגדים למחר."
כריס התעלף, או, ליתר דיוק, נשכב על הגב והרים את הגפיים שלו למעלה.
"מצחיק מאוד, כריס," אמרתי, משתדלת מאוד שלא לחייך, ופתחתי את הארון (בחצי שבו לא הייתה מזוודה שמנסה ליפול, כמובן).
"ג'וזפינה, אשאל אותך כמו שבת שואלת בת: מה תציעי לי ללבוש?"
ג'וזפינה התנשפה וכיוונה את מקורה לשמלה האדומה שאני הכי אוהבת.
"ג'וזפינה, את גאונה!" חייכתי. הוצאתי את השמלה והנחתי אותה על הכיסא.
"עכשיו נבחר 'אקססוריז'," אמרתי, והראיתי לג'וזפינה את המדף עם האביזרים השונים. היא נגעה במקורה בקשת האדומה עם הנקודות הלבנות, בצמיד עם האבנים הלבנות ובמשקפי השמש הלבנות. הוצאתי את כל אלה והנחתי גם אותם על
הכיסא.
"אדום-לבן, הא?" חייכתי לג'וזפינה. "יש לך טעם טוב. ועכשיו, החלק האחרון."
כריס קם וקרס שוב.
"נעליים!" הצבעתי על המדף התחתון והארוך, שעליו היו מונחים כל זוגות הנעליים שלי. ג'וזפינה חשבה במשך כמה שניות ואז הסיטה את מקורה לעבר נעלי העקב הלבנות שלי.
"אמא בחיים לא תרשה," הנדתי את ראשי בעצב רב. "העקב בנעליים האלה היה רק בגובה שבעה סנטימטרים, אבל אמא שלי מרשה לי לנעול אותן רק באירועים מיוחדים."
ג'וזפינה לא הגיבה.
"אבל רגע, סוף כיתה ח' זה אירוע מיוחד, לא?" צחקקתי, ושמתי את הנעליים ליד הכיסא.
"זהו! תודה על העזרה, ג'וזפינה. הייתי מחבקת אותך, אבל... נו, את יודעת."
מה השעה? חשבתי לעצמי, ויצאתי מהחדר כדי לבדוק מה השעה בשעון הקיר שתלוי במטבח.
"ליזי, עכשיו כבר שמונה," ענתה אִמי על שאלתי לפני שהגעתי למטבח. "את מתכוונת ללכת לישון?"
"בטח," עניתי לה בחיוך. "אני הולכת להתקלח."
אחרי מקלחת קצרה לבשתי פיג'מה ונשכבתי במיטתי, מתרגשת לקראת היום שלמחרת.
לאן אסע מחר? תהיתי. עצמתי את עיניי ונרדמתי.

הפרק הקודם		הפרק הבא