ליז

שוב פעם, תודה רבה ל-LighTo273 על ביטוא הפרק!
קריאה מהנה :)
---------

פרק שלישי

דברים מעופפים וילדות מתעלפות

מכיוון שזה היה היום האחרון ללימודים, שחררו אותנו כמה שעות מוקדם מהרגיל, ולכן הייתי בבית כבר בשעה 12:30. התעודה שלי, כמו תמיד, הייתה טובה, בדיוק כמו התעודה של סטפני. כשהיא שאלה אותי אם אני יכולה לבוא סירבתי בטענה שאני עסוקה, מה שאומר שהיה לפני יום שלם של שעמום, או, יותר נכון, כמה שעות של שעמום, כי ידעתי שסיריוס בלק יבוא לאסוף אותי בקרוב. אבל לא ציפיתי לשמוע דפיקות בדלת עשר דקות אחרי שסיימתי לאכול.
"מי שם?" שאלתי, והסתכלתי בעינית שבדלת.
ליד הדלת עמד האיש עם השער השחור שראיתי לפני יומיים.
"זה סיריוס בלק," הוא ענה לי.
פתחתי את הדלת.
"שלום, ליז," חייך אליי.
"שלום," חייכתי בהיסוס, כי הרי לא באמת הכרתי אותו.
"יש לנו עוד שעה, אבל החלטתי לבוא מוקדם יותר."
"טוב, אבל אני צריכה להתקלח ולהחליף בגדים," אמרתי, ולקחתי את המגבת ואת הבגדים שהיו מונחים על הספה.
"תמהרי," אמר בתגובה, והתיישב על הספה.
באמת מיהרתי. אחרי עשר דקות יצאתי, לבושה בשמלה כחולה פשוטה.
"זה נראה יפה עלייך," חייך אליי סיריוס.
"תודה," עניתי במבוכה קלה.
"ארזת את כל החפצים שלך?" שאל בעודו מתרומם מהספה, והלך אחריי לחדרי.
"כן," עניתי, והוצאתי את המזוודות.
"רק שלוש מזוודות?" התפלא סיריוס. "את קולטת שאת נוסעת לשנה שלמה?"
"מה?!" הרגשתי שאני עומדת להתעלף. "שנה שלמה?"
"כן, ליז. מה, חשבת שזה בית-ספר רק לקיץ?"
בית-ספר... את זה שכחתי.
הוצאתי מזוודה נוספת והתחלתי לשים בתוכה בגדים נוספים מהארון. בחרתי רק את הבגדים האהובים עליי ביותר, כי לא ידעתי איך אני אמורה לסחוב יותר מארבע מזוודות.
"את יכולה לשים כמה בגדים שאת רוצה, ליז," אמר סיריוס, כאילו שמע את המחשבות שלי. "את לא חושבת שנסחב את כל זה בידיים, נכון?"
"אם לא בידיים, אז איך?" שאלתי בתמיהה.
"ככה." הוא חייך בערמומיות, הוציא מקל מוזר מהכיס שלו, הצביע בעזרתו על אחת מהמזוודות, ולחש לעצמו. המזוודה התרוממה באוויר.
"מ... מ... מה זה היה?" גמגמתי. הרגשתי כאילו אני עומדת להתעלף.
"קסם, ליזי, קסם," צחקק. הוא הפנה את המקל לכיוון הבגדים שבארון שלי ושוב לחש לעצמו. הבגדים החלו להתעופף ונערמו מעצמם בתוך המזוודה שלי, מקופלים בסדר מופתי.
"אני... אני אביא עוד מזוודה," פלטתי. ניסיתי לחשוב בהגיון על מה שקרה, אבל לא הצלחתי. קסם!
כשחזרתי, סיריוס עדיין היה שם, יושב על אדן החלון עם מבט ערמומי. פתחתי את המזוודה והנחתי אותה על הרצפה. סיריוס כיוון את שרביטו לבגדים, לחש לעצמו, והם התעופפו מעצמם לתוך המזוודה.
"אז עכשיו את ארוזה לגמרי, נכון?" שאל סיריוס, וגרם למזוודות לרחף. "וזה בדיוק הזמן ללכת! בואי אחרי." סיריוס יצא מהבית, בדק אם יש אנשים ברחוב, ופנה לעבר מכונית מרצדס שחורה.
"זאת... המכונית שלך?" שאלתי, המומה מהיופי של המכונית.
"לא, משרד הקסמים השאיל לי אותה לשימוש חד פעמי," חייך, והכניס את המזוודות לתא המטען, שמשום מה היה מספיק רחב כדי להכיל חמש מזוודות. כשסיים, השיב אותי בכיסא שליד הנהג והסתכל עליי ברצינות. "לאן נוסעים עכשיו?" שאל.
"אתה שואל אותי?" הסתכלתי עליו ואז על כריס ועל ג'וזפינה, שהיו מאחורינו בכלובים שלהם. "הוא לא רציני, נכון?" שאלתי אותם, ואז סיריוס התחיל לצחוק.
"צוחקים אִתך, ליזי." הוא הסיע את הרכב לעבר הכביש.
"אז לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי.
"למקום הכי טוב בעולם – לבית שלי!" אמר סיריוס, והעלה על פניו חיוך תמים ביותר.
"אתה לא רציני, נכון? אני בקושי מכירה אותך ואתה מסיע אותי לבית שלך?!" נבהלתי. כמעט צרחתי ויצאתי מהמכונית, אבל משום מה לא עשיתי זאת.
"תירגעי, ליזי. הבית שלי הוא המפקדה של מסדר עוף החול."
"ומה זה אומר בדיוק?" שאלתי, ספק כועסת ספק מסוקרנת.
עצרנו ברמזור. סיריוס הסתובב לכיווני וגלגל את עיניו. "את לא תביני. אבל מי שאנחנו הולכים לפגוש יסביר לך הכול."
יותר מזה הוא לא אמר, ואני לא שאלתי.
 
הגענו לכיכר גרימולד. סיריוס החנה את המכונית שלו, הוציא את כל המזוודות שלי, והוביל אותי לרווח צר בין בית מספר אחת-עשרה לבית מספר שלוש-עשרה.
"מה בדיוק אנחנו עושים פה?" שאלתי אותו בידיים משולבות, לא מרוצה מכל העניין הזה.
סיריוס חייך בשובבות, כמו שמחייך ילד שמתכנן לקחת סוכרייה מאחורי הגב של אמו.
"כיכר גרימולד מספר 12!" קרא לכיוון החלל בין הבתים. בית נוסף הופיע שם. האנשים שהיו בתוך הבתים שליד התנהגו כאילו לא קרה כלום.
"ברוכים הבאים למפקדה של מסדר עוף החול!" הצהיר סיריוס, והוביל אותי פנימה.
אם בהתחלה חשבתי שסיריוס נראה מוזר, זה רק בגלל שלא ראיתי את הבית שלו ואת האישה שהתנפלה עלינו כשנכנסנו. היה לה שיער ג'ינג'י דומה לזה שלי, ובגדים מוזרים מאוד, אבל מאוד.
"סיריוס, ליז, טוב שהגעתם עכשיו; האוכל כבר כמעט מוכן!" היא אמרה לנו בחיוך.
הו, יופי, חשבתי, עוד אישה מוזרה שיודעת את השם שלי.
"תיכנסו, רק אל תשכחו לנעול נעלי בית!" קראה לעברנו, ונעלמה מאחורי הדלת שהובילה למטבח, ככל הנראה.
"זאת מולי," הסביר לי סיריוס. הוא נראה מוטרד מקבלת פנים כזאת בדיוק כמוני.
"היא אשתך?" שאלתי; זה היה הדבר היחיד שהעליתי בדעתי. מי עוד יכולה להסתובב בבית שלו ולהכין אוכל?
"לא, חס וחלילה!" סיריוס נראה מזועזע. "כל חברי מסדר עוף החול החליטו להתאסף פה, והיא, כאחת מהם, החליטה לבוא לפניהם ולהכין אוכל." הוא השאיר את המזוודות שלי בכניסה והוביל אותי פנימה.
"נחמד מצידה..." מלמלתי.
הגענו לחדר אוכל, ולא היה שם איש מלבדנו. התיישבנו ליד השולחן, ושררה בינינו שתיקה שהייתה מעט לא נוחה.
"טוב, כנראה הגיע הזמן להסביר לך הכול," הוא אמר אחרי כמה דקות ארוכות.
הנהנתי, והסתכלתי היישר אל תוך עיניו האפורות.
"אז... את מכשפה."
"את זה אני כבר יודעת."
סיריוס הנהן ואז נאנח. "כל מי שלא קוסם נקרא מוגלג, ולפעמים למוגלגים נולדים ילדים קוסמים. בדרך-כלל כל הילדים הקוסמים, גם מי שהוריהם הם מוגלגים, מקבלים מכתב מהגוורטס כשהם מגיעים לגיל אחת-עשרה." הוא נעצר שוב, נותן
לי זמן לעכל את המידע.
"אבל אני בת ארבע-עשרה! למה רק עכשיו קיבלתי את המכתב?"
"חלק מההורים מסתירים מילדיהם את המכתב הזה, ובמשרד הקסמים לא תמיד שמים לב לזה. כך קרה גם איתך. אבל אני מצאתי אותך, ואת תוכלי ללמוד בהוגוורטס כמו כל הילדים הקוסמים האחרים."
"אבל איך אתה קשור אליי?" תהיתי. "הרי אני לא המקרה היחיד. מה איכפת לך מבת מוגלגים אחת?"
סיריוס חייך חיוך קטן. "את מדברת עכשיו כמו מכשפה אמיתית..."
הסתכלנו אחד על השני לכמה שניות, ואז הוא השפיל את מבטו, לקח נשימה עמוקה, ואמר את המילים שאני לא אשכח לעולם:
"אני אבא שלך."

הפרק הקודם