טום רידל הסיפור האמיתי

ניעור חזק הקפיץ את טום ממיטתו בזעקה אילמת.
הוא שם לב שהוא לא בפנימייה.
איפה הוא?
המקום נראה לו כמו בית חולים. הוא שכב על מיטת חולה קשה ולא נוחה,  בחדר מבודד.
לידו ישבה נגיני.

זה היום המאושר בחייו!
אבל אז הוא שם לב להבעת הגועל בפניה.
היא מיהרה להרחיק את ידה.
"היי, נגיני," הוא מלמל.
"ביקשו ממני להעיר אותך." היא ענתה לו בקרירות. "אז תתעורר כבר."
"איפה אני...?" הוא שאל בבלבול.
"בבית חולים. אתה פה כבר שבוע וחצי." היא נעמדה. "עכשיו אתה יכול כבר לקום?! בא לי ללכת. והרופאה רוצה לראות אותך."
"הרופאה? איפה היא...? מה קרה לי...?"
"סאני זרק עליך חומר כימי." היא אמרה. "עכשיו אתה יכול לעשות לי טובה ולבוא כבר?!"
"אני לא רואה את הדרך לגמרי. הפתחים בתחבושת לא מספיק גדולים ו..." הוא קרא בחוסר אונים.
"תתמודד. וחוץ מזה, אתה באמת מזכיר מומיה." היא ענתה לו בגיחוך.
קול חריקת דלת החדר פילח את השקט ששרר בחדר המבודד.
"הרופאה כאן." נגיני קראה, "תודה לאל."
הרופאה התקרבה לטום ונגיני, סוקרת את טום בביקורת.
"אויי, אתה באמת מכוער. צנום, רזה, מקלון. נינה באמת צדקה. אני אפילו לא רוצה לראות את הפנים שלך." היא אמרה ברתיעה.
"טוב, אני יכולה ללכת?" קראה נגיני, מנסה להראות אות לנוכחותה. "לא נעים כאן. לא כשהוא נמצא!" היא הוסיפה בסלידה.
"רק רגע, חכי," קראה הרופאה. "תגידי לי איך הוא נראה לדעתך."
"מכוסה בתחבושות?" הרימה נגיני גבה.
"לא, אחרי שאני אוריד את התחבושות." הרופאה גלגלה עיניים.
"שיהיה." מלמלה נגיני והתיישבה בחזרה על הכיסא.

הערופאה הושיטה ידיים אל פניו, חפץ כסוף בידיה.
סכין.
תוך כמה שניות התחבושות היו בידי הרופאה.
נגיני צרחה. הרופאה גידפה בשקט, ונרתעה אחורנית.
"מה...? מה קרה...?" שאל טום בבלבול, לא מבין מה עשה לא בסדר, ולמה כולם צורחים.
"קח..." מלמלה הרופאה והושיטה לו ראי קטן. "תסתכל..."
"נראה לי שקיבלתי טראומה..." מלמלה נגיני.
טום לקח את הראי, ידיו רועדות.
הוא קירב אותו אל פניו, וצרחה ארוכה נפלטה מפיו.
פניו כאילו שקעו פנימה, עיניו ממש שקעו לתוך גופו, רואים מהן רק מעט. אפיו היה רק שני נחיריים גדולים, גשר אפו נעלם כלא היה. שיערו נשר. והוא החוויר מאוד.
נגיני והרופאה החליפו מבטים.
"טוב, צריך, דבר ראשון, לתת לנינה אישור להוציא אותך מתמונת המחזור השנתית של הפנימייה," ניסתה הרופאה להתבדח.
"מצחיק מאוד." מלמלה נגיני. "ומה איתי?!" היא קראה בפאניקה. "אין לפנימייה כסף לטיפול פסיכולוגי. והכל באשמתך!" היא האשימה את הרופאה.
הרופאה משכה בכתפיה בחוסר אונים.
נגיני ברחה מהחדר בבכי.
טום נותר המום. הוא... הוא עד כדי כך מכוער... איך זה יכול להיות? מה הוא עשה?
למה? למה זה קורה לו?
נינה נכנסה לחדר. "לא נורא כל כך... בכל מקרה לא היית כל כך יפה קודם," היא אמרה בארסיות, אך ההלם ניכר בפניה.

טום כבש את פניו בכרית. "תעזבו אותי... תעזבו אותי כולם..."
"אבל רק ניסיתי לעזור," קראה נינה בתמימות מזויפת.
"את יכולה לעזוב אותי וללכת, אם את כל כך רוצה לעזור." הוא קרא בזעם, יודע שבקרוב הוא מאבד שליטה.
נינה הבינה את המסר והחלה לחשוש. היא ידעה שהוא באמת יכול לפגוע בה.
"טוב, אז... ביי!" היא מלמלה בפחד וסגרה מאחוריה את הדלת.
מיד לאחר שיצאה בטווח ריאתו של טום היא פצחה בריצה.
טום החל לבכות, הוא ידע שאפילו קסם לא יכול לעזור.
הקסם הגן עליו ממוות. הוא כבר עשה את פעולתו.
אבל המצב רק החמיר.

הפרק הקודם		הפרק הבא