טום רידל הסיפור האמיתי

מנודה.
ילד מנודה.
זה מה שטום היה בתוך הפנימייה.
הוא הרגיש כלוא בפנים, אסיר ששאר הילדים הגדולים משתעשעים ממנו והקטנים מספרים על הופעתו בסיוטיהם.
השנה וחצי הבאות עברו עליו בייסורים רבים יותר מכל השנים הקודמות בפנימייה גם יחד.
עד אותו היום.
"טום!" צווחה נשמעה מחוץ לחדרו של טום, כשמתווספת אליה דפיקה בדלת.
"מ... מה?" הוא מלמל באי הבנה. הוא לא היה רגיל שמדברים אליו בכלל.
"מישהו," היא אמרה ואז הלמיכה את קולה ללחישה. "משוגע." ואז היא המשיכה בקולה הרגיל."רוצה לפגוש אותך."

"לפגוש או... אותי?" טום החליט שהוא לא שמע נכון. אין סיכוי שמישהו ירצה לפגוש את הילד המשוגע מהפנימייה, שנינה דאגה להפיץ עליו שמועות על ימין ועל שמאל.
אבל... היא קראה גם לאיש ההוא משוגע. יכול להיות...
לא, מה פתאום. זה לא הגיוני.
"כן, מה ששמעת. איזה תמהוני אחד רוצה לראות אותך והוא אומר שנסע בשבילך כמה קילומטרים טובים." היא גיחכה.
"טוב, אז... שיבוא?" טום לא ידע ממש להגיד, מעולם לא ביקר אותו מישהו.
"אני אגיד לו לעלות לחדר שלך. לא כל הילדים צריכים לשמוע את השיחה שלכם, ילד כפוי טובה." היא מלמלה בטינה כלפי טום.
"למה כפוי טובה? הוא לא אמר דבר." איש צעיר נכנס לחדר והביט בטום בשובובת, מתעלם לגמרי מהפנים המכוערות שלו.
נינה המנהלת פתחה אתפיה וסגרה אותו, ולאחר מכן פתחה אותו שוב. היא מלמלה כמה סליחות ומיהרה משם בפרצוף זעוף.
האיש קרא לנינה לחזור.
"תני לו את התרופה הזו. היא תעזור לפנים שלו." אמר האיש והושיט פריט מסויים לנינה. טום התיישב עם גבו לאיש, מסרב להביט בו.
נינה הושיטה את הפריט, שהתברר כבקבוקון לטום, ודרשה ממנו לשתות את תוכנו.
לטום לא היה חשק להתווכח. הוא לקח את הבקבוקון וגמע את כל תוכנו.
לפתע תקף אותו כאב חד בפניו והוא מישש אותם בחשש.
הפנים הרגילות שלו. לא יאומן.
צווחת התרגשות נמלטה מפיו.
"הוא רופא, נכון?" שאל בשקט.
"לא." ענה האיש, למרות שהשאלה לא הייתה מכוונת אליו.
"מי אתה?" טום הסתובב אל האיש שחייך בנחמדות.
"ובכן, טום, אני קצת כמוך. אני שונה." ענה האיש.
"תוכיח." טום נפגע מספיק. הוא לא יפגע שוב.
האיש היסב את מבטו אל עבר ארון בגדיו של טום והוא עלה באש בהרף עין.
האיש סיפק את הוכחתו. נינה ברחה משם בריצה.
טום החליט לספר לו מה קורה לו.
"אני יכול לגרום לדברים לזוז מבלי לגעת בהם בכלל. אני יכול לעשות דברים רעים לאנשים שרעים אליי."
וזה המשיך, בעודו מספר לאיש הכל והאיש הציע לו לבוא איתו. אבל היה דבר אחד שהוא עדיין לא סיפר.
וכשהאיש קם ללכת, הוא אזר אומץ ואמר אותו: "אני גם יכול לדבר עם נחשים, אדוני."
האיש קפא, מופתע. לאחר מכן הוא חזר והתיישב, ושאל את טום למה הוא מתכוון.
"הם מוצאים אותי, לוחשים דברים." טום הסביר.
האיש נשאר לעוד שעה ארוכה, מקשיב לדבריו של טום ביותר עניין ממקודם, כשטום הגיע לעניין שבאמת ובתמים סקרן אותו.
לאחר מכן הוא הלך, אך לפני כן נתן לתום מכתב וקרץ אליו.
טום הביט במכתב שעה ארוכה לפני שפתח אותו.
ואז, בהחלטה של רגע, הוא קרע את המעטפה עם הכתובת:

בית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות

מנהל: ארמנדו דיפט
מר רידל היקר,
אנו שמחים להודיעך שנשמר עבורך מקום בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ.
מכיוון שאינך יודע על עולם הקוסמים ונושא זה חדש לך, אוטונוס הלילה יאסוף אותך בשעה 24:00 בדיוק מול ביתך, בתאריך ה- 1 ליולי.
שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר. אנא שלח ינשופך לא יאוחר מה-31 ביולי. כשתגיע עם האוטונוס לסימטת דיאגון תקנה שם את ספרי הלימוד ותשלח דרך פונדק באיזור ינשוף להוגוורטס. 

צוות הוגוורטס.

טום בהה לרגע במכתב ואז מיהר וניסה לדחוס אותו חזרה לתוך המעטפה המרוטשת.
לאחר מכן הוא נרדם, אבל לא לפני שהביט בלוח השנה. התאריך היה ה-30 ליוני. למחרת בחצות יעל 'אוטונוס הלילה' והוא צריך להיות מוכן.
אבל המחשבות התגנבו לראשו רק למחרת בבוקר. הוא היה בהלם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פאנפיק זה נערך לכבוד הדמות האהובה עליי - טום רידל.

הפרק הקודם		הפרק הבא