החולמים- יודעת הכל

קוראים יקרים:
חשוב לציין, שהפרק מתחיל מהרגע שיונתן רואה את רובי ברוח, כשהוא מגלה שרובי הוא בעצם ראובן כשהוא היה קטן.
זה הרגע שבו הוא מגלה שרובי נמצא בתוך הראש שלו, כי שאר הילדים לא רואים את רובי.
לאחר מכן יונתן רואה את הטבעת על אצבעו של תום, ואז הוא רץ לחדרו כדי לשלוף את התמונה שלו ולראות את הטבעת על אצבעו, וכך נגמר הפרק. הדמות המסתורית הגיעה אחרי הרגע הזה. בפרק הזה, ישנו המשך לאחר סיום הפרק. יונתן יורד מחדרו וממהר למטה, אחרי שראה את התמונה, ואז הדמות מגיעה פתאום.
קריאה מהנה!
mayo ו-~~הרמיונית~~

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"תעצרו!" צעקתי.
"את לא רואה  שיש פה ילד שחייב אישפוז?!" קפץ תום.
"אויי, נו. אתם כולכם חסרי אופי." מלמלתי בשקט.
אבל סלש כנראה שמע.
"חסרי אופי, הא? למה, את יותר טובה מאיתנו?" הוא קרא.
"בטח," עניתי. "כי אני יודעת הכל. אני יודעת איך הכל יסתיים בסוף. מי המיועד, מי האחר, מה התחבולות של כולם פה, ויש לציין שאף אחד מכם פה לא תמים."
"ממש," קפץ תום, שהרגישחייב להחזיר לעצמו את השליטה. "תוכיחי לנו."
"אתם באמת צריכים הוכחות?" התגריתי בהם. "נראה שבינתיים סמכתם על כל האנשים שלא הייתם צריכים לסמוך עליהם."
"תום צודק," קראה קרן מיד, מנסה להיצמד לאשליה שתום הוא החבר שלה. "את צריכה להביא לנו הוכחות."
נעצתי את מבטי בליעם, עד שהוא החל להרגיש לא בנוח, וראו זאת עליו.
לאחר מכן העברתי את מבטי אל בילי, שהחלה להתעסק בקפלי חולצתה.

"אני יודעת כל מני דברים," אמרתי. "ליעם ובילי, אני לא צודקת?"
ליעם ובילי נראו דומים למדי בדבר אחד, באותו הרגע; פניהם נצבעו באותו הצבע.
אדום לגמרי.
אבל אז הם תפסו את עצמם והחלו למלמל בהכחשה.
אבל השאר כבר הבינו שהם יודעים.
"יש משהו שהם לא מספרים לנו!" קרא גיא בתוכחה. "תראו איך הם נראים!"
"אתם בוגדים?" גמגמה מאיה, שולחת מבטי בושה לעבר גיא. מבטים שמשמעותם: 'ואני הייתי חברה של בוגד...', אחד מאותם מבטים שגיא תמיד היה יכול לפרש.
"לא, לא, מאיה. מה פתאום?" זאת הייתה תגובה אוטומטית של ליעם, שהיה רגיל להגן על עצמו תמיד בחברות שלו עם מאיה.
"בילי," מלמל סלש. "איך... איך יכולת?"
"הם לא בוגדים, יא זינחים," גלגלתי עיניים. "למה אתם קופצים למסקנות?"
"אז למה הם ככה?" התריס גיא, שעדיין היה לו משהו נגד ליעם. נראה שדבריו מכוונים בייחוד אליו.
"אולי בגלל שהם יודעים מה אני יודעת? וזה לא קשור לאבן," מיהרתי להסיף לנוכח המבטים ששוב הבינו הכל הפוך.
"אז מה הם יודעים?" חקר תום, שכנראה החליט שהוא תמיד צריך לקחת הכל, כי כולם חושבים אותו למיועד.
איזה יופי שאני יודעת דברים, אם אני לא יכולה להגיד אותם.
יונתן ניגש אליי.
"אז את יודעת למה אני רואה את רובי, נכון? הוא ראובן, נכון?" הוא קרא. ואז הוא הוסיף, בטון מפוחד מעט: "אני משתגע, נכון? היא צדקה, האמא המזויפת שלי."
"היא טועה, היא טועה," מיהרתי להסב אותו. "אבל רובי... עוד לא הבנתי אם הוא אמיתי..."
"למה את מתכוונת?" ניסתה בילי לשאול בטון קשוח, כדי להבהיר באיזה צד היא וליעם נמצאים, למרות שפניה עדיין בהקו באדום.
"טוב, אז ככה." התיישבתי על הספה בסלון המלונ"ה, שמה לב שהילדים מתרחקים ממני מעט.
"דמיינו שאתם צופים בסיפור חייהם של אחרים. אוקיי?" התחלתי.
"מה זה, דמיון מודרך?" קרא סלש. הוא לא התמצא בדברים האלה, הוא יותר היה טיפוס מעשי, והוא כנראה לא רצה להראות הוא לא יודע ולא בקיא בענייני הדמיון במודרך.
"לא, לא. אני רוצה שתבינו באיזה מקום אני נמצאת יחסית לסיפור שלכם." אמרתי. "עכשיו, אני יכולה להמשיך?"
"את יכולה..." התיאש סלש.
"אז ככה: הסיפור שלכם כבר קבוע. יש לו סוף והתחלה, ידוע מי הרעים ומי הטובים, ומי אלה שהם טובים, אבל הם לא יודעים שהם יכולים לקלקל הכל. אני יודעת מה יקרה, עד עכשיו. אבל ישנם דברים מצד הרעים שקרו עד עכשיו; מבלי ידיעתכם. ושמעתי על הסוף, למרות שעוד לא ראיתי אותו בעיניי שלי. הכל אני בערך יודעת, כמו שאני יודעת הרבה על הטבעת שלך, תום." סיפרתי.
"ידעתי שהיא מוכרת לי!" קרא יונתן, אך לשווא. מבטי כולם היו נעוצים באותה הילדה המוזרה, שהייתה בעצם אני.
"מה את יודעת?" תום התריס, למרות שהביטחון שלו החל להיעלם. הוא לא נשמע משכנע.
"אני יודעת שהיו לטבעת שלך כמה השפעות מוזרות ביותר..." עניתי במסתוריות. ואז עצרתי. אסור לך למסור מידע! פקדתי על עצמי.
"למה את מתכוונת?" קרא תום מיד. הוא החליט שהוא חייב להוציא את זה ממני; לדעת הכל.
אני פשוט לא אוהבת את הילד הזה.
"אסור לי לספר," עניתי בפשטות. "אני לא יכולה."
"את לא יכולה לעשות לנו את זה!" קראה בילי ביאוש.
"איך תצליחו אם לא יתחשק לכם להתחיל? ככה זה כשיודעים את הסוף!" עניתי לה. "את יודעת את זה."
"אבל אנחנו חייבים תמריץ!" ניסה ליעם לגבר בהיגיון, שגרם לו להפיק מגרונו קול רשמי, שגרם לו להשתעל.
"אני מתנצל," הוא מלמל, בין שיעול לשיעול. "לא השתמשתי בקול הזה הרבה זמן."
בילי מיד מיהרה אליו והחלה לטפוח על גבו בקצביות.
"יש לך מקצבים," החמיא לה ליעם, לאחר ששיעוליו הפסיקו. "למה את לא מוסיקאית?"
"ככה." בילי הסמיקה לגמרי.
"טוב, טוב, טוב. אני צריכה ללכת, טוב? אני אחזור מחר." אמרתי בעייפות.
"רגע, את תספרי לנו מחר?" קראה אחריה דני, שעד כה ישבה בשקט. נעליה היקרות טופפו על הרצפה כשהתקרבה אליי בחשש מסוים.
"אני לא יכולה," חזרתי. "אבל אתם יכולים לעשות את זה. אתם יכולים להצליח."
הם החליפו מבטים רבי משמעות. למרות שלדעתי הם רק חיכו שאני אלך כדי להתחיל להגיד כמה שאני לא בסדר, ושצריך לשלוח גם אותי לאישפוז. וזה יכול לקרות אפילו מולי, כשהם ישתחררו ממהלם.
אין לי כח לעוד התפרצויות מיותרות. שיתפרצו אחד מול השני. אין לי כח. בכל זאת, אני כאן בשבילם. לא מגיעות לי קצת הנחות?
מיהרתי להיפרד ויצאתי החוצה. שמעתי אותם מתפרצים ומדברים בבהילות, כמו שחשבתי, ומיהרתי להתרחק לפני שהם יחשבו לרדוף אחריי.
רק כשהתרחקתי  מספיק הרשיתי לעצמי לפלוט אנחת רווחה.
"אי אפשר ככה," מלמלתי לעצמי. "אבל משימה זו משימה. וצריך לשמור על הסודות שבגללה יש קצת מתח בסדרה העלובה הזאת."
אבל ידעתי שהיא לא סדרה עלובה. ושאני בעצמי לא יכולתי לעזוב את הטלוויזיה ולצפות בה, עד לאותו היום שבו הציעו לי את המשימה הזאת.
לקח לי זמן להשתכנע. בכל זאת, אני לא מאמינה בכזאת קלות לכאלו דברים.
אבל בסוף השתכנעתי.
הם אמרו שהם צריכים ילדה, או ילד. ממבוגר הילדים יפחדו, במבוגר הם לא יתנו אמון.
באתי למטרה טובה. באתי לעזור בקטע של המורל, כך הבנתי.
אבל יש דברים שמנעו גם ממני לדעת. בגלל זה שלחו אותי לשם לפני שהספקתי לראות את כל הפרקים.
אולי בשביל שאהיה כנה, חשבתי לעצמי. שארצה באמת ובתמים לעזור. שבאמת תהיה לי תקווה, כי לא אדע את הסוף לגמרי.
הדבר הכי חשוב שידעתי, הוא שהאיש עם הגלימה והמקל ששלח ניצוצות אמר אמת.
כי קוסמים לא יכולים לשקר, לפי האגדות, נכון?

		הפרק הבא