ילדות מדממת

בשיא הרצינות, עמדתי להתעלף.

בחיים שלי לא חלמתי שאבא שלי יהיה כל כך... טוב... חתיך!!!

אך הנה הוא עומד לפני, על פניו חיוך מזמין, סוקר אותי בעיניו הכחולות בהירות, כשהעיניים האלה הגיעו לעיניים שלי הרגשתי כמו זיק של חשמל עובר בי וקפאתי במקומי, לא הצלחתי להזיז שום שריר.

לאחר שעיניו הכחולות שיחררו אותי, כך גם ההלם, סקרתי אותו בעצמי, הוא היה גבוה מאוד ושרירי מאוד, כאילו הרים משקולות של 100 ק"ג במשך כל חייו.

זה לא היה האיש שהכרתי מהתמונות, רק ידו יכלה להסגיר את הקשר המשפחתי שלי אליו, על ידו, כתם הלידה בצורת האות H.

שערו היה בלונדיני בצבע שחשבתי שיש רק לבובות ברבי.

קלאריס נכנסה לחדר והעיפה מבט מאחוריה שאף אחת מהבנות לא רואה אותה.

"אני כל כך מצטערת אנה" היא אמרה "הייתי מגעילה כלפיך אבל זה היה רק מפני שרציתי להתחבר עם שאר הבנות, עכשיו כשאת הולכת"

שתקתי.

כי לא היה לי מה להגיד לה, פשוט לא הצלחתי, לא הצלחתי לא לקבל את סליחתה וגם לא לכעוס עליה.

הייתי במקום כל שהוא באמצע.

למזלי אבא שלי הציל אותי.

"אנה מקבלת את סליחתך, מיס קלאריס" הוא אמר בנימוסיו המושלמים.

קלאריס העיפה בו מבט מפוחד ולאחר מכן יצאה מהחדר.

"האם את מוכנה, העלמה קורדיאן?" הוא שאל.

האם אני באמת מוכנה?!

ברור שכן!!

אבא שלי הסתכל בי נבוך וקלטתי שהוא עדין מחכה לתשובה, "כמובן" אמרתי ברשמיות ויצאתי מהחדר בפעם האחרונה.

הפרק הקודם		הפרק הבא