ילדות מדממת

טוב... אין פה כל כך קוראים (2) אבל אני אמשיך בכל זאת :)

שמעתי את צעדיו של אבא שלי במדרגות, אך במקום שמלמטה אשמע מסיבה על כך ש"הילדה המוזרה שהיינו צריכות לסבול 5 שנים עוזבת" שמעתי פטפוטים קטנים ונרגשים.

מוזר.

ציפיתי שהם ממש יחגגו את העזיבה שלי, נחמדות לאחר מעולם לא היה הצד החזק של שאר הבנות כאן.

לפחות לא כלפי.

בטח ראו איזה סרט או משהו כזה והם מתעלמים מהאבא של הילדה המוזרה הזאת, דוחים את החגיגות עד שאני אלך, כי "הילדה המשונה" תגרום למשהו מוזר שיקרה ואז היא לא תלך וקלאריס מנסה להקפיד על החזות ששמה לעצמה ולא להזמין אותי.

נאנחתי אנחת דיכאון על שכך אני אצטרך לזכור את קלאריס הטובה, מתנהגת כל כך לא יפה.

אבא שלי הגיע למעלה, אני חושבת שאבא שלי יודע שאני לא רוצה לחיות איתו, ואני מניחה שרק רגשות אשמה מביאים אותו לקחת אותי תחת חסותו.

אבל רגשות אשמה נגמרים מתישהוא ואני מחכה לזה שהם יגמרו, אני ממש לא בטוחה שאני אוהב לחיות עם אבא שלי, להרגיש כמו נטל שמישהו סתם הפיל עליו.

אני בטוחה שהוא לא רוצה אותי באמת, שסתם הוא יתעלם ממני או יותר גרוע.

מובן שהתעלמות ממני תהיה התנהגות שגרתית בשביל בני אדם שאיך שהוא יש להם קרבה עלי.

אולי אני באמת מעדיפה שהוא יתעלם ממני בהתחשב באופציות האחרות.

הוא דפק בדלת, נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדרך לרווחה.

ואז ראיתי אותו.

הפרק הקודם		הפרק הבא