עתיד זה סוד

זה היה בוקר סגרירי וקריר, השמש הוסתרה על ידי העננים, קרן אור דקה חדרה את ענני הכפור והזריחה בית די עלוב למראה מבחוץ.

בבית זה; ילדה השקיפה מבעד לחלון די מאובק, תוך כדי מחשבות הרודפות אותה.

היא הביטה בכל הילדים בחצר שחיו איתה יחד בבית זה, צוחקים ונהנים מה'חיים' האלה.

נהנים מה'בית' הזה, ובטוחים שזאת ה'מציאות'.

היא עצמה את עיניה. קולות הצחוקים הדהדו בראשה, והזיכרונות חזרו אליה.

היא ראתה את הבית האמיתי שלה... ניזכרה באותו יום בו כעסה על הוריה כי לא הרשו לה לבטא את עצמה.

בתור מכשפה חופשית, שאהבה לשמוח באמת. כל מה שהרשו לה אי פעם היה ליבחור שמלות.(דבר שהיא שנאה מאד)

היא פקחה את עיניה והסתכלה במראה, אותה ילדה עם עינים ירוקות ושיער חום הגולש אחורה עד מותניה.

כבר לא לבשה שמלות מגונדרות, היום היא היתה לבושה בבגדים שהיא רצתה.

היא חזרה ועצמה את עיניה. וראתה;...

את אותה זוועה שצעקה על הוריה, ועלתה לחדרה.

ערזה תיק גדול מלא דברים שחשובים לה באמת. והלכה לכיוון המקום הכי ראשון שעלה בדעתה.

"פנימית קסם"

אותו מקום שבו היא מיתגוררת היום.

פנימיה הנועדה לילדים שאין להם הורים, חוץ מימנה שלה היו הורים, קוסם ומכשפה מאד מכובדים.

כן,היא ברחה מהבית ולא השאירה כלום מאחור חוץ מהחדר שלה.

-"סברינה,סברינה! תפסיקי לחלום דפוקה בואי כבר!" קראה אליה הילדה הכי שנואה עליה בפנימיה.

סברינה לא הקשיבה לה, בעצם לא הקשיבה לאף אחד, עד שראתה כי הגיע הדואר.

-"אל תדברי איתי נבלה!, רק תעני לי, הגיע משיהו בשבילי?" שאלה אותה סברינה בקול המכובד שלה, אך התוקפני.

הילדה הסתכלה בתיעוב על סברינה ואמרה:"כן, הגיע משהו. מוזר. מיכתב קבלה להוגוורטס. למרות שהפנימיה הזאת היא כבר בבית-ספר לקוסמים ומכשפות-

המקום הזה מתאים להפוחים וסנובים כמוך!" היא זרקה אליה את המכתב, והלכה.

סברינה התרגשה למרות שלא הראתה את זה.

למחרת בבוקר: סברינה כבר היתה על רכבת הוגוורטס אספרס.

לבדה כמו תמיד, מנודה.

לפתע ניכנסה חבורה, לתא שלה.

הם היו נראים די מפגרים לפי דעתה, ילדה שניראתה כמו פרה, שני גורילות. אבל... רק אחד היה ניראה די, נחמד לפי דעתה.

-"אפשר להצטרף אליך, התאים האחרים די, מלאים." אמר אותו אחד שניראה-ת'אמת חתיך.

סברינה הסתכלה אלהים במבטה הרגיל והנהנה להסכמה.

מייד כל אחד התיישב איפה שרק היה פנוי לידה בטא.

לא היה לה חשק לפרצופים מולה, אז היא הסבה את מבטה אל החלון. כמו שתמיד נהגה לעשות.

-"איך קוראים לך?" שאלה אותה הילדה שניראתה כמו פרה.

סברינה חשבה כמה רגעים אם לענות או לא.

"סברינה לוגן" ענתה בקולה המכובד. למרות שהפעם הוא לא היה תוקפני כמו אתמול, אלה מאד מתוק.

-"שם יפה..." אמר הילד שמצא חן בעיני סברינה.

היא לא אמרה כלום היא רק חיכה, חיוך די קלוש.-"אני דראקו מאלפוי" הוא אמר.

ואותה ילדה שניראתה כמו פרה הזעיפה פנים, סברינה אהבה את קולו, גם הוא היה נישמע כאילו הגיע ממקום מכובד.

-"אני פנסי פרקינסון, ואלה קראב וגויל." התערבה הפרה.

סברינה המשיכה להסתכל בחלון, כאילו לא קרה הרגע כלום.

וככה לאורך כל הנסיעה, אבל זאת לא היתה נסיעה שקטה, כי קראב וגויל כל הזמן שיחקו טאקי מיתפוצץ,

שפוצת לסברינה את הראש, כי היה די חופר.

אבל מה שהכי היה מעצבן אותה היה זה שפנסי תמיד הייתה מדברת עם דראקו על זוגיות.

והיא לא הבינה למה היא כ''כ התעצבנה על זה?.

סוף- סוף הם הגיעו, כולם ירדו מהרכבת וסברינה בלי לחשוב כמו כל הזמן הלכה לבד.

מדי פעם הייתה בודקת איפה דראקו בין כל תלמידי השנה הראשונה, וברגע שקלטה אותו. הייתה מסמיקה ובוערת מרוב חום. (למרות שהיה קר)

הגיע זמן המיון, עברו בערך חמישים דקות עד שנישמע השם:"דראקו מאלפוי"

סברינה לא הרימה את מבטה, אבל היא כן הקשיבה-"סלית'רין!" צעקה המיצנפת.

שדי הבהילה אותה.

כעבור איזה חמישה תלמידים הגיעה תורה,

"סברינה לוגן" סברינה צעדה בהתרגשות אל עבר הכיסא, הניחו את המיצנפת על ראשה ומייד נעתקה נשימתה.

נישמע קול די לא נעים מתוך המיצנפת, שאמר-"ואוו, מאד... מאד. אני רואה פה שכל נבון. אבל לא, כי את מתאימה לגריפנדור!"

נשמעו מחיאות כפיים וצעקות מכיוון השולחן האדום, סברינה אל יכלה שלא להסתיר את חיוכה.

היא ניגשה אל השולחן והתישבה תוך כדי שמברכים אותה.

היא הסתכלה אל השולחן של סלית'רין, וראתה את דראקו יושב שם עצוב ומביט עליה.

היא לא ידעה מה לעשות אז פשוט, הראתה לא פרצוף של; 'מה קרה? אל תידאג!".

סברינה הלכה בסוף הארוחה עם כל תלימידי שנה ראשונה והמדיריך לכיוון המועדון, בכל הדרך חשבה על הפנים העצובים של דראקו.

כשהלכה לישון, היא דוקא לא שמחה.

כי עוד פעם מחשבות ותמונות רדפו אותה..........

		הפרק הבא