אות אתנה

"שלום, רומאים!" קרא ליאו, קופץ למעלה ולמטה כמו ילד בן שמונה. "פנינו לשלום!"

הם פשוט בהו בו, מבלי להזיז שריר. הרבה מהם החזיקו את הנשק בהיכון, כאילו הם עומדים לרוץ אליהם ולכסח אותם. "טוב, בסדר," מילמל ליאו. "תהיו כאלה... אלוהיי, אין להם שמץ של חוש הומור."

"קדימה, בואו נתחיל את הדבר הזה," אמרה פייפר כשהיא פותחת את חדר המדרגות. "יש לנו עבודה לעשות."

בזמן שירדה במדרגות, לא היה לאנבת' מושג למה לצפות. מה חשבו עליהם הרומאים? איפה פרסי... הם פתחו את הדלת בתחתית המדרגות והתייצבו אל מול הקהל. הלב של אנבת' קיפץ. היו כל כך הרבה מהם! עיניה של אנבת' סרקו את הקהל. חלק מהילדים לבשו טוגות עשויות מסדינים, אך רובם לבשו טי-שרט סגולה וג'ינס. אחד מהם בהה בסכין של אנבת' בזמן שרצח משהו שנראה כמו בובת טיגריס.

טוב, זה משהו שלא רואים בכל יום, חשבה אנבת'.

כולם היו בשקט. ואז ג'ייסון צד קדימה מהצללים שהסתירו אותו מאחורי אנבת'. הרומאים התנשפו בהפתעה למראהו. הם בטח התגעגעו למנהיג שלהם. או אולי חשבו שהוא מת. או שחשבו שהוא בוגד, כיוון שלבש את בגדי מחנה-החצויים.  נערה אחת פילסה את דרכה בקהל. היא לבשה שכמייה סגולה, ג'ינס, וחולצה סגולה עליה התנוססו מדליות רבות. על זרועה, קועקעו סמלים, בניהם 4 קווים. לג'ייסון היו 12. הנערה הביטה בג'ייסון בפה פעור מתדהמה. ואז היא דיברה. "ג'ייסון," היא אמרה, כאילו לא יכלה להאמין למראה עיניה. "ריינה," אמר ג'ייסון, צועד קדימה. אה, אז זו הייתה ריינה. ריינה ניגשה אליהם בזהירות, בוחנת אותם. ברגע שהייתה במרחק המתאים, היא שלחה את ידה קדימה, וג'ייסון לחץ אותה. "עברו 8 חודשים." עיניה התנוצצו, והיא הרבתה למצמץ. "אני יודע. מצטער?" ניסה ג'ייסון. חיוך פתאומי התפשט בפניה של ריינה. היא הרביצה לו בזרועו. "סליחה לא מוחקת את זה, אתה יודע." היא התקדמה והעניקה לו חיבוק מהיר. גופה של פייפר התקשח.

לפייפר יש תחרות, חשבה אנבת'.

אף אחד לא זז, כולם בהו בריינה וג'ייסון. ואז כמה אנשים נוספים צעדו קדימה מתוך הקבוצה. אחד מהם היה מכוסה במשקה ממותק, וחייך חיוך מצחיק. "טוב, טוב. האין זה ג'ייסון."

"היי דקוטה," צחק ג'ייסון, ונתן לחברו חיבוק גברי, שלמראהו גילגלו ריינה ואנבת' את עיניהן. אנשים החלו להתלחשש זה עם זה, ויותר ויותר מהם התקרבו. כמה מהם טפחו לג'ייסון על הגב, חלק בהו. חלק מהבנות נישקו אותו על הלחי, וחלק פשוט פחדו מדי, שאם יעשו זאת ריינה תצעק עליהן. אנבת' עוד סקרה את הקהל מדי פעם, אך לא היה סימן לפרסי. היא הרגישה שהיא על סף דמעות, אך היא לא תבכה. לא לפני האנשים האלה. היא לא מוכנה להיראות חלשה.

אבל, פרסי...

ואז ריינה השתיקה את כולם. "האם תציג אותנו לחבריך?"                   

"אוי, איזו גסות רוח מצדי. כולם, אלה ליאו, פייפר, ואנבת'."                                                                                               

 "אנבת'," קרא קול ממקום לא ידוע. הקבוצה התפרקה. בחור גבוה עם שיער שחור ועיניים ירוקות כמו הים הלך לכיוונה. הוא לבש בדיוק אותה תלבושת כמו ריינה, שכמיה סגולה והכל, מלבד המדליות, שלא היו לא. וגם, היה לו קו אחד בלבד, ולא ארבעה. וסביב צווארו נתלתה שרשרת המחנה. זה היה הוא. "פרסי," אמרה אנבת', וליבה ריקד. פרסי האיץ את צעדיו ואנבת' רצה לעברו. כשהייתה קרובה מספיק, קפצה עליו, והפילה את שניהם אל הקרקע. "אתה כאן, אתה כאן," אמרה אנבת' שוב ושוב, כשכרכו את זרועותיהם זה סביב זה בחיבוק ארוך. פרסי לפת את פניה בעדינות ביד אחת ונישק אותה. זו הייתה נשיקה מתוקה וארוכה, מהסוג שגרם לאנבת' להאמין שהוא תמיד היה שם, שמעולם לא עזב. המחנאים ממש הריעו להם. אנבת' עצמה את עיניה, אבל בכל זאת שמעה אותם.

"אוה, כן, תהנה פרסי!" צעק קול בקהל.

"אוה, בשם האלים, תשיגו חדר וחיסכו מאיתנו את העינוי הזה!" מישהו גיכח, קולו נוטף ארס. משהו הכה בראשה של אנבת', ועיניה נפקחו וראו שהבחור המוזר זרק עליהם את הבובה ההרוסה. "אוה, תסתום!" אמר פרסי וקירב אליה את שפתיו בשנית, אך היא התרחקה כדי שתוכל לבהות בו.

"אתה זוכר אותי," אמרה ביראת כבוד.

"איך הייתי יכול לשכוח אותך?" הם חייכו זה אל זו. פרסי ירד ממנה ועזר לה לקום. היא ניסתה להתעלם מהמבטים שננעצו בהם. "אז פרסי, אתה באמת מכיר את האנשים האלה?"  שאלה ריינה, ופרסי הסתובב אליה. "כן. כולם, האנשים האלה לא כמוכם," פרסי הכריז בקול רם, ועבר לצידה של ריינה, בזמן שאנבת' נשארה ליד חבריה. "אולי זה קצת מפתיע אתכם, אבל האנשים האלה הם לא רומאים."                                                  

"אם הם לא רומאים, אז מה הם?" שאל מישהו בקהל בפיקפוק.

"ובכן, מובן שהם יוונים, כמוני," אמר פרסי עם חיוך על פניו.

הפרק הקודם		הפרק הבא