מלחמת הכלות

"את חושבת שאולי התאריכים תפוסים בסוף? אוי, אני כל כך מקווה שלא!" אמרה ג'יני בבהלה בעוד היא והרמיוני פוסעות לכיוון אולמות קולינס, לאחר שהתעתקו כמה מטרים משם לפני מספר דקות.

"לא, מה פתאום ג'ין. בואי נפסיק להעלות השערות ונחכה לראות מה באמת קרה" אמרה הרמיוני בעידוד.

שתיהן נכנסו לתוך אולמות קולינס, וניגשו לעבר משרדה של קתרין תומפסון.

"אפשר לעזור לכן בנות?" שאלה אותה מזכירה שהייתה שם בפעם הקודמת.

הפעם היא לבשה גלימה בצבע ורוד זועק שתאמה לשפתון שלה, וציפורניה היו עדיין משוכות באותו לק אדום-דם מזעזע.

"זאת גברת תומפסון, היא שלחה לנו ינשוף להיפגש איתה בהקדם" אמרה הרמיוני.

"טוב, תיכנסו" אמרה המזכירה בשיעמום וחזרה לשייף את הציפורניים הארוכות שלה.

שתי הבנות נכנסו וגילו מולם את גברת תומפסון ישובה כתמיד על הכיסא המפואר במשרדה. היא הייתה חיננית ויפה כתמיד, אך עיגולי שינה גדולים היו מתחת לעיניה, והיה נראה שהיא התאפרה והסתרקה בחיפזון.

"בואו, בנות, שבו פה יקירותיי..." היא אמרה בעייפות. היא נשמעה מותשת.

"גברת תומפסון! הכול בסדר?" שאלה ג'יני בבהלה בזמן שהבנות התיישבו.

"לא, ממש לא... חזרתי היום בלילה מטיסה של שמונה שעות מניו יורק... וגם זאת לאחר טיסה של שלוש שעות מקליפוריניה לניו יורק... ביקרתי בקליפוריניה את אחי הגדול" אמר גברת תומפסון באנחה ולגמה מן כוס הקפה שלה.

"טיסה?! בכלי הזה של מוגלגים?! למה לא התעתקת פשוט?" שאלה ג'יני.

"נסעתי עם הילדים, ג'יני, הם רק בני שלוש וחמש, לא יכולתי לעשות איתם התעתקות צד לצד, בטח שלא במרחקים כאלו...."

"וכמובן שכדי להתעתק מיבשת ליבשת את צריכה לעבור טסט ולקבל אישור מיוחד, מהמחלקה של שיתוף פעולה בינלאומי של קוסמים, ממשרד הקסמים, שאותו אפשר לקבל רק מגיל שבע עשרה ומעלה." אמרה הרמיוני בידענות.

"אישור שנמצא ברשותי" אמרה גברת תומפסון.

"עם העבודה שלי בלתי אפשרי שאישור כזה לא נמצא ברשותך. אני נמצאית בלוס אנג'לס ובארגנטינה לפחות פעם בחודש".

"אבל מה רצית לומר לנו, גברת תומפסון?" שאלה ג'יני.

"אוי, כן... קודם כל בנות, אני רוצה להגיד לכן שאני כל כך, כל כך מצטערת" אמרה גברת תומפסון ובקולה נשמעו כנות וצער אמיתיים.

הרמיוני וג'יני התכווצו בדאגה במושבן.

"טוב, כמו שאמרתי לכן, ביקרתי את אחי הגדול בקליפוריניה, כך שבזמן שהייתי בקליפוריניה ביקשתי מהסייעת שלי, מירנדה, להחליף אותי בתפקיד. בכל מקרה, יום לאחר הפגישה שלנו, הגיעה לפה בחורה בשם אמנדה בנט שרצתה כמוכן בנות, להתחתן באולמות קולינס, ולפני שנסעתי אמרתי למירנדה שיש שלושה תאריכים פנויים, שניים בעשרים ושתיים ליוני ואחד ברביעי ליוני, עוד לפני הפגישה איתכן. והטיפשה הזאת, היא אפילו לא טרחה לבדוק במחברת שלי שבה ה-כ-ו-ל רשום, אם התאריכים תפוסים. הגיעה לפה אמנדה בנט, ומירנדה פשוט שאלה אותה באיזה תאריך היא תעדיף, והיא אמרה שברביעי ליוני!" אמרה גברת תומפסון בזעם.

"רגע, אבל, נוכל לדבר עם אמנדה בנט! נגיד לה כמה זה חשוב לה שנהיה שתינו בחתונה זו של זו, וכל החברים שלנו ירצו להיות עם כל אחת מאיתנו ביום הזה, אני בטוחה שהיא תבין לליבנו, לא?" אמרה הרמיוני.

"זאת בדיוק הבעיה! שלחתי ינשוף לאמנדה בנט, סיפרתי לה עליכן ושאלתי אם תוכל להזיז את התאריך לעשרים ושתיים ביוני! אבל היא אמרה שלא! היא אמרה שירח הדבש שלה מתוכנן ממש לאחר החתונה ובעשרים ושתיים ליוני היא כבר תהיה באיי הבהאמה. הבעיה היא שמירנדה, המטומטמת ההיא, כתבה את שמה של אמנדה בנט בלוח האירועים הרשמי שלנו. הלוח הזה הוא כמו חוזה קסום, אסור לנו לבטל אף חתונה או לדחות אותה, לא משנה מה, רק הכלה והחתן יכולים להחליט שהם רוצים לבטל או לדחות את החתונה. אתכן, יקירותיי, לא הספקתי לרשום, הייתי כה לחוצה להגיע הביתה ולסיים לארוז את המזוודות שמיד אחרי שסיימנו את הפגישה שלנו התעתקתי הביתה ואמרתי שארשום את התאריכים שלכן כשאחזור מקליפורניה" אמרה גברת תומפסון בצער.

"אני כל כך מצטערת בנות, הייתי צריכה לרשום את שמותיכן מיד. אבל אמנדה בנט לא מוכנה לוותר, אפילו הצעתי לה הנחה משמעותית והיא סירבה, לא שחסר לה ולבעלה כסף... אבל זה יוצר את המצב ששתיכן תתחתנו פה באותו יום, אלא אם כן, כמובן, מישהי תוותר ותקיים את החתונה במקום אחר..." אמרה גברת תומפסון.

"ואין לכן אף תאריכים אחרים? אולי קצת יותר מאוחר?" שאלה ג'יני בתקווה.

גברת תומפסון הנידה בראשה בצער.

"בדקתי זאת בשבילכן, בנות. הכול תפוס עד מרס" אמרה גברת תומפסון.

"ולא מרס הקרוב, ג'יני יקירה" אמרה גברת תומפסון בהתנצלות כשהביטה בשביב התקווה שניצת על פניה של ג'יני.

הן ישבו שם זמן מה בשתיקה. לא ג'יני ולא הרמיוני התכוונו לחכות יותר משנה, עד למרס! הם היו בסך הכול בתחילת פברואר, ושתיהן לא היו יכולות להתחתן. אבל אף אחד לא התכוונה לוותר על חלום הילדות שלה, להתחתן באולמות קולינס! מה יעשו? מישהי חייבת לוותר, מישהי צריכה להתחתן במקום שאינו אולמות קולינס.

ג'יני והרמיוני הביטו אחת בשנייה בציפייה. אף אחת לא התכוונה לוותר.

"בנות...?" שאלה גברת תומפסון בחשש.

"אחת מאיתנו תצטרך לשנות תאריך, ולקיים את החתונה שלה במקום אחר" אמרה הרמיוני את המחשבה שהיא וג'יני פחדו להביע בקול.

"אני אתן לכן זמן לחשוב, בנות, אבל תצטרכו להחזיר לי בימים הקרובים תשובה, המון נשים רוצה להתחתן באולמות קולינס, ועליי לדעת אם העשרים ושתיים ביוני פנוי" אמרה קתרין.

שתי הבנות הנהנו בראשן, אף כי לא היה לאף מהן שמץ של מושג מה לעשות.

"טוב, יש לי פגישה דחופה עם כלה נסערת שרוצה לחרוג ממספר המזמינים המקסימלי שלנו" אמרה גברת תומפסון.

"אבל מספר המזמינים המקסימלי שלכם הוא אלף חמש מאות איש! עם כל קסמי ההרחבה והכול!" אמרה ג'יני בהפתעה.

"משום מה היא חושבת שלהזמין שלושה מחזורים בהוגוורטס וחצי ממשרד הקסמים הם רעיון טוב" אמרה גברת תומפסון בעייפות ומיהרה לצאת ממשרדה.

"אז מה נעשה?" שאלה הרמיוני והשפילה את מבטה מטה.

"אחת מאיתנו פשוט תהיי חייבת לוותר" אמרה ג'יני.

"אחת מאיתנו תצטרך לשנות מקום ולוותר על אולמות קולינס" הוסיפה הרמיוני.

"ואולי רצוי שהאחת הזאת לא תהיה זאת שחולמת על המקום הזה מגיל שש, כשהשנייה אפילו לא ידעה על  קיומו של עולם הקוסמים" אמרה ג'יני בדרך אגב.

"כן, ואולי רצוי שהאחת הזא לא תהיה זאת שבלעדיה השנייה הייתה נכשלת בחצי המקצועת שלה בהוגוורטס ולעולם לא מצליחה לצאת עם בנים אם השנייה לא הייתה עוזרת לה" אמרה הרמיוני, לא פחות בדרך אגב מג'יני.

"היו לי ארבעה חברים לפני הארי!" אמרה ג'יני בזעם.

"כן, ובלי העצות שלי לא היה לך אפילו אחד! התייחסת לכל בן כמו לאחים שלך! להזכיר לך למי היה חבר בן 18 שהיה שחקן הקווידיץ' הכי מפורסם בעולם כשהיא הייתה רק בכיתה בשנתה הרביעית?!" אמרה הרמיוני בלהט.

השתררה דממה ארוכה בין השתיים. כל אחת נעלבה מדבריה של השנייה. הן סירבו להביט אחת בשנייה למשך כמה דקות ארוכות.

"אז...תשלחי ינשוף או משהו, שנסגור עניינים.." שברה הרמיוני את השתיקה.

"כן...ינשוף" אמרה ג'יני.

הן שתקו למשך כמה דקות ואז כל אחת מאיתן התעתקה משם לביתה.

"אחותך כל כך מרגיזה!" נכנסה הרמיוני בסערה לדירה שלה ושל רון.

היא טרקה מאחוריה את הדלת בדרמטיות ופלטה קריאה עצבנית.

"ספרי לי על זה" אמר רון אך הבעתו השתנתה כשראה את הבעתה של הרמיוני.

"קרה משהו? הרמיוני?" שאל רון וניסה לפענח את הבעתה של הרמיוני שהתחלפה בין זעם לדאגה, בין חשש לחוסר סבלנות.

"אני נשבעת לך, שהרמיוני הזאת בלתי נסבלת!"

טריקת הדלת הנזעמת של הרמיוני, ודמותה של ג'יני המתמוטטת על הספה התכולה בסלון, לא איחרו לבוא אחרי ההצהרה הזאת.

"מה קרה, ג'ין? לא מצאתן שמלה?" אמר הארי שהצליח לזכור במעומם שג'יני פטפטה ללא הפסקה בבוקר על כך שהיא סוף,סוף הולכת לחנות של ז'אן דה-משהו, וכמה היא מתרגשת.

"לא! מצאנו שמלה והיא מושלמת! זאת הרמיוני! הכול באשמתה! היא בכלל לא שמעה על אולמות קולינס לפני שסיפרתי לה עליהם, אחרי שפנסי פרקינסון צחקה על השיניים שלה! והיא, באה אליי בטענות 'ואני הייתי עם ויקטור קרום הגורילה בשנה הרביעית שלי כמו איזושהי מופקרת מהפלפאף'" אמרה ג'יני בחיקוי לא מוצלח של קולה של הרמיוני.

"היי, אל תדברי ככה על ויקטור, ג'ין. הוא עדיין משיג לי ולרון כרטיסים בחינם למשחקי קווידיץ' כשאנחנו רוצים, אם כי רון תמיד מתעקש שלא ללכת אליהם" אמר הארי.

"זה לא ויקטור. זאת הרמיוני" אמרה ג'יני בכעס וקברה את פניה בכרית.

אחרי שני נאומים סוחפים שסופרו על ידי שתי כלות לעתיד, והושמעו לשני בעלים לעתיד, ישבו שני גברים מותשים לאחר ששמעו נאומים חוצבי להבות על כמה הכלה השנייה מעצבנת, לא הוגנת, אגואיסטית ואידיוטית, ושהן- לא מתכוונות בשום פנים ואופן לוותר על אולמות קולינס!

"אז מה נעשה?" שאל רון את הארי בערב אותו יום, בפונדק "הקלחת הרותחת" שבלונדון, שבו נפגשו הבנים.

"אין לי מושג. לא אכפת לי בכלל איפה להתחתן, אני לא מבין למה הן עושות סיפור כזה גדול מזה" אמר הארי ולגם באנחה מוויסקי האש שלו. לאחר יום מתיש כמו זה, הסכימו גם הארי וגם רון שוויסקי אש יהיה המשקה המתאים למצב.

"מה שכן אכפת לי ממנו הוא שאתה תהיה בחתונה שלי, וגם ג'יני וכולם. אבל לפי מה שהן אומרות בסוף נתחתן שנינו באותו היום באולמות קולינס המזורגגים ההם" אמר רון.

"אתה יודע, אני חושב שאני יודע מה יפתור את הריב המטומטם שלהן. הרי הן לא מקשיבות לנו, נכון? אז אולי אם נשכנע איזושהי בת שפויה לעשות איתן איזה ערב בנות קטן, החברות שלהן ידברו אליהן בשפיות ויסבירו להן שהריב הזה מטומטם ושזה ממש לא משנה אם הן מתחתנות באולמות קולינס הדפוקים או לא" אמר הארי.

"אתה יודע, זה רעיון לגמרי לא רע! ואני יודע בדיוק מי תתאים למשימה הזאת- אנג'לינה!  היא הבת הכי שפויה שאנחנו מכירים, לא?" אמר רון.

הרמיוני ישבה בצד האחד של החדר, בידיים שלובות ופרצוף כועס, וג'יני בצד השני, בפנים מתנשאות כשפרצופה מופנה הצידה, כמסרבת אפילו להביט בהרמיוני.

"בבקשה, בנות, זה כל כך טיפשי לריב על זה, שמישהי תוותר וזהו" אמר אנג'לינה בתחינה.

"גם אני לא אוהבת לראות אתכן רבות. אם כי הבדיחה שלך על השיער של הרמיוני הייתה מאוד מצחיקה, ג'יני" אמרה לונה בקולה הסהרהורי.

"תודה באמת, לונה!" קראה הרמיוני בזעם.

"בבקשה" אמרה לונה שלא קלטה את הציניות בדבריה של הרמיוני.

"בנות, מספיק, שמישהו תתפשר ועכשיו! תחשבו על מולי וארתור, איך הן יוכלו להחליט לאיזו חתונה ללכת? הרי גם את וגם רון הילדים שלהם, הם לא יכולים לבחור!" אמרה אנג'לינה.

"אז הם יצטרכו להחליט את מי מבין שנינו הם מעדיפים" אמרה ג'יני בהתנשאות.

"את לא יכולה לעשות להם את זה! בבקשה, אני מתח-"

"אנג'לינה את שומעת את הרעש המוזר הזה? אני חושבת שזה חרגול-ניצי? את מגדלת במקרה בדירה ורדים, אנג'לינה? הם מאוד אוהבים ורדים" קטעה אותה לונה.

"לונה, זה השעון על הקיר. בכל מקרה, בנות-"

"אני די בטוחה שזה חרגול-ניצי" אמרה לונה ברצינות גמורה.

"אוקיי, נמאס לי!" קראה הרמיוני והזדקפה על רגליה.

"אין כזה דבר חרגול-ניצי, לונה! ובתור מי ששיננה עשרות ספרים על חיות פלא, עולם הצומח והחי הקסום ואפילו נפלאות החרקים של איזה מכשפה משוגעת, אז אני יכולה להגיד לך בוודאות שאין כזה דבר חרגול-ניצי!" אמרה הרמיוני בזעם.

"למען האמת, חרגול-ניצי היא בעצם סוג של ציפור-"

"אין שום ציפור או חרגול ניצי מזורגג!" קראה הרמיוני.

"את פשוט גועלית, הרמיוני! אל תקשיבי לה לונה, אני שמעתי בעצמי על החרגול הניצי" אמרה ג'יני.

"תודה, ג'ין" אמרה לונה שנראתה די פגועה מתגובתה של הרמיוני.

"ושמעתי על עוד דבר, הרמיוני ואנג'לינה. שמעתי שהחתונה של ג'יני והארי הולכת להתקיים בעשרים ושניים ליוני באולמות קולינס, ושההזמנות עומדות להישלח כבר מחר בדואר הינשופים לכל המוזמנים. ושהרמיוני גריינג'ר יכולה לעשות עם המידע הזה מה שבא לה. בואי לונה, נלך לשתות בירצפת או משהו" אמרה ג'יני ויצאה מהחדר בסערה, בעוד לונה הולכת אחריה.

"הרמיוני, אני חושבת שיש לך חרגול-ניצי בשיער" אמרה לונה לפני שיצאה מהדירה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא