que sera sera

טסה הסתובבה לכיוון היציאה, ויד יבשה תפסה בחולצתה והפילה אותה לרצפה. טסה הביטה בדמות שרחנה מעלייה. ענייה של האישה היו צמאות, ומאיימות.
"טסה..."לחשה הדמות, וניחוח של יובש יצא מפיה. "סוף סוף... למה ברחת?" שאלה. קולה היה עדין. אבל מאיים.
"מה?" שאלה טסה בפליאה.
"את ברחת, יחד עם שבעת האחים שלך והורייך."
"אין לי אחים. על מה את מדברת?"
"ברחתם מהעולם שלנו, כשאת היית בת שנה. את לא זוכרת?" אמרה והושיטה את ידה. טסה תפסה בה, ונעמדה. "אתם..."
"אני צריכה לדבר איתם. איפה הם? קסנדרה ומיילס פיליפס?"
"אני לא יודעת, ואני לא מכירה אותם."
"את כן... הם ההורים שלך..."
"ההורים שלי בעבודה עכשיו. גברתי, הגעת אל משפחת פופס."
"לא, לא. את מבולבלת..."
"חוששני שאת המבולבלת מבניינו."
"בואי איתי.."
"לאן?"
"לעולם שלנו.. לשבע הממלכות... משהו מסריח קורה כאן."
"כן. וזאת את. אני צריכה לבקש ממך ללכת, גבירתי." אמרה טסה. האישה תפסה בידה, והחלה ללכת לכיוון החלון השבור. "אם לא תעזבי אותי, אני אתקשר למשטרה." אמרה טסה. והאישה קפצה מהחלון, וטסה נופלת אחריה. האישה נחתה על רגליה, ואילו טסה נפלה כמו חתול שלא נוחת על הרגליים. האישה העמידה אותה.
"את משוגעת לחלוטין!" צעקה טסה והתרחקה. "מה זה היה לעזאזל?"
"את היית אמורה.."
"אני לא מי שאת חושבת שאני! את התבלבלת!" צעקה ונצמדה לקיר. גופה היה שרוט, ובגדיה נקרעו באזור הרגליים.
"לא, אני לא. תבטחי בי. בואי בבקשה."
"לאן?" צעקה בהיסטריה.
"לשבע הממךכות!"
"מי את?"
"אני מרי-לין, ביתה בחמישית של המלכה ביטרבלו השולטת על ארץ מונסי. אני נסיכה, ואת באה איתי. נשלחתי להחזיר אותך לממלכתנו."
"על מה את מדברת?"
"בואי כבר!" צעקה ותפסה שוב בידה. והיא החלה לרוץ, וטסה אחריה. ואז, הן פשוט נפלו. ונפלו... לתור אזור שחור... ואז לתוך אדמה מוצקה. באמצע יער חשוך.
"איפה אנחנו?" צעקה טסה.
"במונסי, אחת משבע הממלכות. בואי, נלך לטירה שלי."
"לא, אני לא רוצה ללכת לטירה שלך. אני רוצה לחזור הביתה."
"אז נלך לטירה של אימא שלי." אמרה והחלה ללכת. אבל טסה לא זזה ממקומה. מרי-לין תפסה בידה של טסה, והמשיכה ללכת.
וכשיצאו מהיער הסבוך, נגלתה מולן טירה יפיפייה. והן נכנסו לתוך חלל גדול ולבן. מולן היו שני גרמי מדרגות מפוטלים, וביינהם מזרקת זהב יפיפייה. בשני האורכים, היו שישה עמודים גדולים, שלושה בכל צד. בין כל עמוד, חדר. הן עלו במדרגות, ונגלתה מולן בריכה יפה. הצידי הבריכה, שני חדרים. ולשם הן הלכו. מרי-לין דפקה על הדלת הקרובה יותר. והיא נפתחה. אישה יפה עמדה שם, ענייה אפורות, ולפי השרשרת התלויה על צווארה אפשר היה לדעת ששמה הוא ביטרבלו. היא נראתה בת שלושים שנים לפחות. שערה הכהה היה אסוף בפקת, וכתר כסוף הוא שהחזיק את השיער. היא הביטה בענייה האדומות של מרי-לין.
"זו היא?" מילמלה והביטה בטסה.
"זו אמורה  להיות היא. אבל היא אמרה שאין לה אחים, ושם משפחתה הוא בכלל פופס."
"אולי היא מאומצת?"
"על מה את מדברת?" התפרצה טסה. "אני לא מאומצת."
"היא מאומצת." קבעה המלכה. חיוך הופיע על פניה. "אולי ארתור יכול לעשות איזה שיקוי שיגרום לה להרגיש בנוח."
"אני לא רוצה להרגיש בנוח."
,מוזר, שמעתי שהבריטים דווקא נחמדים. צריך למצוא את האחים שלה. חפשי בביתה את טפסי בית היתומים. משם את כבר יודעת מה לעשות."
"כן." ענתה מרי-לין.
"אני לא מאומצת." אמרה טסה.

הפרק הקודם		הפרק הבא