כשהירח לא מלא

"ג'יימס!!! ג'יימס פוטר!!!" קרא רמוס באוזנו של ג'יימס.
"ממממממממממהה?"  מלמל ג'יימס, חצי-ישן. "אתה מוכן להתעורר כבר?" של רמוס בעצבנות.
"מ'שתגיד" מלמל ג'יימס, מותח את זרועותיו. רמוס הביט בשעונו בעצבנות. "קדימה כבר ג'יימס!!!" הוא מלמל. "מה יש לך? שבת היום!" מלמל ג'יימס בחזרה, אבל יצא מהמיטה והלך להתלבש. כעבור כרבע שעה, ג'יימס הגיח מהאמבטיה, לבוש בגלימה ומקטר. "ועכשיו אתה אולי מוכן להסביר מה לעזאזל עבר לך בראש?" הוא אמר לרמוס, מותח את צווארון גלימתו. "כלום." ענה לו רמוס. "בוא נלך לאכול ארוחת בוקר." ג'יימס הביט בו בחשדנות. "ומה עם פיטר וסיריוס?" הוא שאל. "הם יבואו עוד מעט. הרי האוויר מתלכלך כשאתה עוזב, מר ג'יימס פוסטר". ענה לו רמוס. "חה-חה-חה" מלמל אליו ג'יימס, וירדו לארוחת הבוקר.
האולם הגדול היה כמעט ריק כשהם נכנסו. ג'יימס זיהה מכל חבריו ומכריו רק את לילי, שהיה מתיישב לצידה בכל-מקרה. ג'יימס פרע את שערו, והתיישב לדה. "היי, לילי!" הוא אמר לה. "איך את מרגישה הבוקר?" הוא ניסה להתחנף אליה. היא הסתובבה אליו.  "תפסיק להתחנף, פוטר." היא אמרה לו. "או, היי רמוס" היא אמרה לרמוס בחצי חיוך. "הי לילי" הוא ענה לה. ג'יימס נראה זועף מכל העניין.
"מה, לעזאזל, עבר לכם בראש?" הייתה ברכת הבוקר-טוב של סיריוס, שהתיישב לצדם בחבטה. "זה גם מה שאני שאלתי אותו" ענה ג'יימס. "בוקר טוב גם לך סיריוס" ענה רמוס. "מה עם פיטר?" שאל רמוס. "הוא לא רעב" סיריוס גלגל עיניים. "מה 'כפת לך, רם'?"  שאל ג'יימס. "אתה הרי לא הערת אותו". רמוס גיחך. "אוווו, לפוסטר אכפת ממישהו חוץ ממנו? כמה מרגש!" אמר רמוס. סיריוס ולילי צחקו. "או, פוסטר, בדיחה טובה ירחוני!" אמר סיריוס, אוחז במותנו. "זה לא מצחיק!" מרד ג'יימס, פניו מאדימים. "כאילו שלא היית מת שהייתי תולה אותך על הקיר" צחקה לילי. ג'יימס הרגיש את אוזניו מאדימות, אבל לא אמר כלום. "מה הבדיחה?" אמר קול מוכר מאחוריהם. "מה 'תה רוצה?" אמרו ג'יימס, סיריוס רמוס ביחד.  סנייפ סלסל את שפתיו  לחיוך מזלזל. "שום דבר, למען האמת, רק לדעת על מה אתם צוחקים" הוא אמר בקול קר, ש-כ"ך יאפיין אותו אחר-כך. "לא מדבר עם עטלפים" אמר ג'יימס. "סתום, פוסטר" אמרה לילי, וכולם צחקו. "עוף מפה כבר, סבר-מאוס" אמר סיריוס. כולם החווירו. 'מתי הוא כבר ילמד' חשב ג'יימס בהבעה מיוגעת, 'שאסור להסתבך עם לילי!' והוא כל-כך צדק. פניה של לילי עטו את אותה הבעה רצחנית, שיש לה כשהיא מתעצבנת על אחד הקונדסאים.  "הוא לא עשה לך כלום, בלק" היא אמרה, עיניה מכווצות לחריצים זועמים. "אני לא חושבת. הוא אולי בא לשאול, ואולי זה כן לחטט, בלק" היא אמרה לנוכך הבעת פניו של סיריוס. "אבל הוא לא חטטן כמוך. הרסת לי את התאבון. שלום" היא אמרה וקמה, שערה האדום, החלק והארוך מתנופף על גבה.  "בוא, סוו'" היא אמרה לסנייפ, שהלך אחריה, מהופנט.  כולם בהו בה כשעזבה. ג'יימס באהבה מהולה בהערצה (וקנאה, לנוכח סנייפ), סיריוס בצער וכעס, ורמוס בהה בכיוונה, אבל לא ממש בה. הוא בהה בשולחן של ריביינקלו, באותה ילדה שבהה בה אתמול. הוא נאנח. כשג'יימס וסיריוס עשו כך גם, הוא התעשת. 'מה יש לי?' חשב. 'זה בטח מה שג'יימס מרגיש.' הוא המשיך להרהר. 'מעניין אם סיריוס מרגיש ככה לפעמים'... המחשבות התרוצצו בראשו. "ירחוני, 'תה בא?" טפח סיריוס על גבו, "כן, כן!" הוא התעורר, לא שם לב שסיים את האוכל בינתיים. בדרך למגדל, הוא עוד חשב. הוא החליט החלטה, החלטה מאוד חשובה בדקות האלו. חשובה מאוד.
                                                             ~~~
"יש יציאה להוגסמיד בסופ"ש הזה!!" הכריז סיריוס. "מה?" שאל פיטר, שנמנם מעט בכורסה. "מתי?" "העשרים בנובמבר, זה יוצא יום שבת הבא!" הכריז ג'יימס. "עם מי אתה הולך?" שאל אותו סיריוס.  "הלוואי שעם לילי" הוא נאנח. הוא הביט בה. היא ישבה וקראה ספר, נשענת על הכורסה ומלטפת את החתול שלה, אמיל. "לעולם לא מאוחר מדי לנסות" הציע רמוס בעדינות. "לעולם היא לא תסכים" גנח ג'יימס, לא מוריד ממנה את עיניו. "לעולם אל תגיד לעולם!" הכריז סיריוס ברשמיות. "ואם מי אתה הולך, אם ככה?" שאל אותו ג'יימס באותו טון מיואש. "שרה" אמר סיריוס. "היא הסכימה?" פיטר פקפק. סיריוס חייך חיוך מתחכם. "עוד לא" הוא אמר. "אבל עוד מעט כן." ג'יימס חייך. "השיטה הישנה, מה?" הוא אמר. סיריוס הנהן. "היי! שרה! רוצה לבוא איתי להוגסמיד?" שרה רוזנבלק, תלמידת חמישית בלונדינית וחיוורת, הביטה בו באושר כה שניות, כנראה כדי לעכל את ההלם. "בטח!!!"  היא ענתה. סיריוס חייך ושילב את זרועותיו. "לא שזה יעבוד עם לילי..." רטן ג'יימס.  "ומה אתך, ירחוני?" שאל ג'יימס. "ירחוני?..." אבל רמוס כבר לא היה שם.
                                                ~~~
רמוס רץ לאולם הגדול, וכעבור 10 דקות, כבר עמד שם, מתנשף. 'היא פה?' חשב לעצמו. הוא סרק את האולם. 'לא, היא לא', הוא ענה לעצמו בראשו. כעבור שנייה בוא רץ לאולם הניסה, ומשם למדשאת.
כעבור כרבע שעה של ריצה וחיפושים, רמוס מצא  את אותה הילדה שחיפש. היא עמדה שם, שערה בגוון-הדבש מתנופף ברוח, והיא לבדה. רמוס לא ציפה לכזאת הזדמנות. הוא רץ עד לאגם, וליבו פעם כמו תוף. אבל הוא חייב לעשות את זה. הוא הגיע אליה. "אמם.. סליחה? מישל?" הנערה הרימה אליו את עיניה. "אתה רמוס לופין? נכון? מגריפינדור?"  היא שאלה. הוא שאל את עצמו איך היא יודעת. "כ-כן, זה א-אני." הוא גמגם. 'ממתי אתה מגמגם?' הוא שאל את עצמו. עיניה אורו.  "אה... חשבתי ש-שאולי את תרצי ל-לבוא איתי להוגסמיד ב-בשבת?" הוא גמגם, מרגיש את הסומק שבלחיים שלו ומביט בנעליו. "א-אבל אם את יוצאת עם מישהו אני אבין. זה ב-בסדר, ורק אם את רוצה, אז-אז את יודעת, אני מאוד אשמח לבוא אתך ו-" הוא לא עצר לנשום. היא עצרה אותו. "כן." רמוס לא האמין. "מ-מה?" הוא שאל, עדיין מגמגם. "כן," היא אמרה, מביטה בעיניו החומות. "אני אשמח לבוא אתך בשבת הבאה." היא אמרה, מחייכת. רמוס לא האמין. הוא הרגיש כל-כך מאושר. "אז ניפגש בכניסה?" הוא שאל. "כן" היא ענתה. "נדבר" אמר רמוס. "כן, בטח." היא ענתה לו. משהוא קרא בשמה. "חייבת ללכת, ביי. ניפגש בשבת!" היא קראה אליו. "ביי" הוא אמר, מאושר.

הפרק הקודם		הפרק הבא