ג'ין חדש בתפקיד

שם הפאנפיק:  ג'ין חדש בתפקיד
ז'אנר: הומור, פעולה.
פאנדום: טריולוגיית ברטימאוס.
שיפ: כמה שיפים מרכזיים.
דירוג: G.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

נתנאל


"נתנאל." נתנאל בקושי הצליח לפתוח את עיניו. עפעפיו היו כבדים מדיי והוא חזר ועצם אותם שוב. השינה כל כך מתוקה... "נתנאל." הוא קם, התיישב ושפשף את עיניו. לאחר מכן פתח אותן וכמעט התעלף מחדש כשהבחין היכן הוא.

סרטים הסתחררו סביבו במהירות שפיתחה אצלו סחרחורת, כמו עלים ביום סתווי במיוחד. הם לא הצליחו להגיע אליו כי ישב בתוך בועה, ולידו ישב נער שחום עור. "בר... ברטימאוס?"

הג'ין הרים אליו מבט משועשע. "הו, נתנאל. אני שמח שאתה זוכר אותי." נתנאל גלגל עיניים, אך אז המראות שנגלו לפניו הציפו אותו מחדש בתדהמה. "איפה אנחנו?" שאל בהתנשפות.

במקום האחר," ענה ברטימאוס. "יהיה לך טוב כאן, לפחות עד שתתאושש." פיו של נתנאל נפער. "במקום האחר?!" קרא. "אבל..." "אני יודע, אני יודע. אתה כל כך מתרגש. אין צורך להודות לי." חייך אליו הג'ין.

"אסור להגיע למקום האחר. זאת התאבדות!" נתנאל התאושש וזה היה הדבר הראשון שהצליח להגיד. את דבריו ציטט מתוך ספר שקרא פעם, ושכתוביו קפצו בתודעתו וגרמו לו לצטט מהם. "טוב, אתה לא התאבדת. כל הכבוד לך." משך הנער

השחום בכתפיו. "מה כדאי לי להעניק לך? אולי מדלייה? או גביע? הגעת למקום האחר ועכשיו כדאי שתצא מכאן."

עד שנתנאל הצליח להרגיש טוב עם עצמו, הנה הגיעה לה מכה נוספת. "לצאת מכאן?" הוא מלמל בבלבול. "אבל רק עכשיו התעוררתי..." "שטויות," ברטימאוס נפנף בידו בביטול. "אתה כאן כבר חמש דקות ועשרים שניות, לא חמש דקות ועשרים
וחמש שניות. אם לא תלך מיד... אה. בעצם אתה לא יכול ללכת."

עכשיו נתנאל באמת החל לחשוש. "למה אתה מתכוון? אמרת לפני רגע שאני צריך ללכת. שמעתי אותך אומר את זה." הפחד החל להראות בו את אותותיו. "אני תקוע כאן?" לחש לאחר שתיקה של הלם. קולו היה סדוק והפחד ניבט מעיניו. "תקוע לתמיד?"

"לא לתמיד," ענה לו ברטימאוס. "עד שיזמנו אותך." ברגע הראשון נתנאל סתם בהה בו. מה הוא אמר? לא. זה לא יכול להיות. הרי... "אני לא שד!" קרא בקול מפוחד אך חזק, או לפחות חזק יותר מקודם. קולו עדיין נשמע צרוד ועיניו עדיין דמעו מידו שהשתפשפו בהן, אך הדבר לא הפריע לו. אזניו צלצלו ולראשונה החל להרגיש את הכאב שעקצץ בלסתו הפעורה.

הג'ין הזעיף פנים. "כבר אמרתי לך מאות פעמים, השם 'שד' פוגע בשמנו הטוב! השדים הם סתם עצמים מושחתים שגורעים מכבודינו כשמתבלבלים ביננו -" "אני לא שד." נתנאל מלמל בפחד. באותו הזמן הוא חיפש נתון מסויים שיפריך את דבריו ברטימאוס. אך הוא לא מצא דבר, כי לא נראה שנכתב על כך משהו אי פעם.

"אתה ג'ין," הסביר ברטימאוס. "ועכשיו, אתה צריך לחכות שיזמנו אותך. למרות שמניסיון אישי זה לא כיף במיוחד." פיו של נתנאל נפתח ונסגר בדרך שדמתה באופן מחשיד לדג טיפש במיוחד שכל מעשיו הם רביצה על קרקעית אגם כלשהו. ברטימאוס צחקק. "תהנה מרגעי החופש האחרונים שלך," נאנח. "בקרוב יזמנו אותך, או לפחות יזמנו אותי. ככה זה. אתה לא תשאר בגן העדן הזה לנצח."

"אני לא רוצה להישאר כאן!" מצא נתנאל את קולו. "אני רוצה לחזור ללונדון! לעזור בשיקום האימפריה!" הנער נאנח. "תבין, נתנאל. אין דרך חזרה. אתה ג'ין עכשיו, ושתדע לך שזה מעמד מחכובד מאוד. אתה תתפאר על מימדיו של ברטימאוס סחר אל ג'ין שעמד בקרבות ולרוב ניצח בקרובה רבה -"

"דיי, מספיק." נתנאל לחש. "תגיד לי שאתה שוב מתבדח על חשבוני. תמיד אמרת שזה מהנה במיוחד, והמתיחה הזו עברה כל גבול. אתה לא חושב שקצת הגזמת, ברטימאוס?" הגין נאנח. "הפעם זו לא מתיחה, נתי. למרות שיכול היה ממש מהנה למתוח אותך, סתם כדי לראות את ההבעה על הפרצוף שלך. מה לעשות, באסה. בכל מקרה, אני אעזור לך בכך שאסביר לך את החוקים, למרות שלא הייתי צריך לעשות את זה בהתחשב בעובדה שאתה חוצפן כזה -"

"הבנו. עכשיו תתחיל, כי באמת שאין לי סבלנות אליך כבר."  נתנאל מלמל נשכב בחזרה על קרקעית הבועה שקסם הג'ין באפיסת כוחות מחודשת. ברטימאוס פתח בחיוך קטן שנראה שלא היה יכול להסתיר: "כלל ראשון; אסור ללבוש כאן צורה. הבועה הזו מסתירה אותנו עכשיו ודי עזרתי לך קודם ללבוש צורה כי דיברתי אליך כשלא היית בהכרה מלאה, אבל מאוד כדאי לך לא ללבוש צורה שם בחוץ. הם יקרעו אותך לגזרים.

"כלל שני; אל תרשה לבני אנוש לזמן אותך. זה כואב בתמצית המהות, תאמין לי. יהיה לך הרבה יותר מהנה כאן. אם מזמנים אותך הייתי ממליץ לחפש פגם במחומש או באבטחות, ואם יש לך מזל ומצאת, מה שיקרה רק אם אתה ממש בר מזל, אל תהסס ותהרוג את המזמן כדי להשתחרר. בדוק, זה שווה את זה.

"כלל שלישי; אל תאמין אף פעם באדונים שמבטיחים שלך שתשוחרר כשתסיים את המשימה. אם אתה עבד נאנן הם ינצלו אותך עוד ולא תשוחרר, כך שנאמנות זה מתכון לאסון. תהיה חוצפן, ככה האדונים מתחילים לשנוא אותך ולבסוף הם מסלקים אותך על פניהם בבוז." בשלב הזה חיוך קטן עלה על פניו והוא החווה בסנטרו תנועה כמעט ולא מורגשת לעבר נתנאל. "אם להגיד את האמת, הקשר עם האדון חייב להיות קשר שלילי. תאמין לי.

"יש גם כלל רביעי חמישי ושישי, ועוד לא הגעתי לכלל השניים עשר, שאותו אני אוהב במיוחד. אני בעצמי צברתי עם נסיוני יותר מחמישים אלף כאלה, כך שתסמוך עליי שאני יודע כמה אסור לסמוך על האדון שלך, או על כל אחד אחר חוץ מעצמך. תהנה כל עוד אתה כאן."

לכל אלה הקשיב נתנאל בנשימה עצורה. הוא לא הצליח עדיין להבין את העובדה שהוא ג'ין עכשיו, ועוד יותר לא הצליח להבין למה עוד לא דרש הסבר הגיוני לדבר הפלאי הזה. מבלי משים הוא נשך את שפתו בחוזקה עד שהלבינה, וכשסיים ברטימאוס לדבר הרגיש פתאום בכאב ושחרר את הלפיתה. המצב היה גרוע במיוחד.

אך אז פניו של הנער שחום העוד התעוותו וכל גופו הפך למערבולת מסתחררת שכמו נכבלה בכבלים בלתי נראים. "היה שלום, נתי," הספיק למלמל לפני שנעלם ברחש סטטי. "אם אחזור בקרוב אספר לך מה קרה. אין לי מה להפסיד."

נתנאל חייך זמן רב לאחר שהג'ין נעלם. 

		הפרק הבא