ג'ין חדש בתפקיד

*סגנון הכתיבה הוא סגנון הכתיבה שבספר ויש לו הסבר, אך כדי להבין אותו כדאי מאוד שתקראו את הספרים. בכללי, אתם לא תבינו כלום בלעדיהם.*

ברטימאוס

התעוררתי שוב בתוך המחומש המגואל. מיד הפכתי לדרקון יורק אש; ניסיון שעבד על פי הכלל: 'הבהל את אדונך ואולי הוא יצא מהמחומש שלו'. כמו שבוודאי אפשר לנחש, זה לא פעל. אך הדרקון קטן לאיטו והפך לאוגר זעיר על רצפת המחומש כשהבחין במי שזימן אותו, או יותר נכון, מי שזימנה אותו.

"קיטי." אמרתי. קודם כל צריך להפגין אדישות, אסור שהיא תדע שאני מופתע. קיטי ג'ונס היא אחת מנקודות התורפה החזקות שלי. מתוך בחירה נפשה יצאה לשוטט במקום האחר, ועד עכשיו הסימנים מכך נראים עליה, אך למרות שיערה שהאפיר והקמטים שנחרטו בעורה, בעיניה נותר אותו בוהק נחוש שכבש את נתנאל ואותי בימי הרפתקאותינו.

"ברטימאוס." לרגע עמדנו שם בשתיקה, כשהאוגר וקיטי החליפו מבטים וניסו לקרוא זה את מחשבותיו של זה.

לבסוף האוגר מצמץ. "אני יודע שככה קוראים לי."

קיטי גלגלה עיניים. "ולמרות זאת, הייתי בטוחה שאתה מת." האוגר הזעיף פנים, ובן רגע הפך לנער שחום העור שחיבבתי במיוחד. ההלם ניכר מחדש על פניה של קיטי, אך היא התנערה ממנו.

"אתה מוכן להסביר לי מה קרה?" שאלה, בקושי מצליחה לשלוט בקוצר רוחה.

"החבר שלך," אמרתי וחייכתי כשסומק עלה בלחייה, "החליט שממש מתחשק לו למות." האמת, ממש כיף לגרום לה להחוויר.

"אתה נתת לו למות?!" היא צרחה.

"לא, לא אמרתי את זה." חיוך קטן ומסתורי עלה על פניי, אך הסרתי אותו מהן במהרה. הוא הזכיר לי את תלמי כשהכריח אותי לקבל את מתנתו האחרונה, והדבר לא מצא חן בעיניי. במקום העלתי על פני הבעה אדישה, ששימשה אותי שנים ואני עדיין מרוצה ממנה.

"אז מה אמרת?" היא לחשה. מתחת לעיניה ניכרו העיגולים השחורים שהעידו על שעות של חוסר שינה, והאדמומיות שיכלה לנבוע רק מבכי לא ממש תרמה למראה פניה. איך אני אסכם את העניין? קמטים אבל ונחישות לא הולכים טוב ביחד.

חייכתי. "אני הצלתי את החיים שלו," עניתי. "אבל אתם כבר לא תוכלו להתחתן ביום מן הימים."

הסומק שבער בהלחייה בער באדום חזק אפילו יותר, אם זה אפשרי. צחקקתי. "זה בסדר. הוא בטוח עכשיו." באמת, כמה אפשר להתעלל בנערה המסכנה?

"בטוח? למה אתה מתכוון כשאתה אומר בטוח?" קראה קיטי בספקנות. "ראיתי את השרידים במו עיניי. כל דבר שהיה בטווח כמה עשרות מטרים הפך לאפר. לא היה לו סיכוי."

הזעפתי פנים. "מי אמר שנמלטנו ככה?" מחיתי.

"אז איך נמלטתם?" לגלגה עליי.

"עשית את זה בעצמך," עניתי, ״את אמורה לדעת."

לאט לאט ההלם החל להיראות על פניה. פיה נפתח, אך כשלא מצאה מה לומר היא סגרה אותו, אבל אז פתחה אותו שוב בעקשנות, ושוב לא מצאה מה להגיד. בסופו של דבר, השתחררה מההלם. "הוא... במקום האחר?"

"עשר נקודות!" קראתי בחיוך, "את יכולה לזמן את הג'ין נתנאל מתי שמתחשק לך."

קיטי נעצה בי מבט בוחן. "מה אם אתה משקר?"

"למה שאני אשקר?" נעלבתי, "לא שיתפנו פעולה לפני כמה זמן?" קיטי נאנחה לעצמה והעבירה את מבטה אל עבר מחומש נוסף שעמד ריק לצידה. היא הגתה את מילות הזימון אך הוסיפה בסופן את השם 'נתנאל'.

מערבולת החלה להתערבל בחדר. הבטתי בה בסקרנות ומדי פעם לכסנתי את מבטי אל קיטי, שפניה החווירו מהחרדה. המערבולת נשארה מערבולת חסרת צורה אך התערבלה במהירות רבה יותר וסקרה את המקום. לאחר כמה שניות היא פלטה צווחה קטנה מגרונה הלא ממשי. המחומש החריד אותה, ואולי אף הכאב שבעולם הממשי.

לפתע המערבולת קפאה. "קיטי?" נשמעה לחישה. הקול היה מוכר. מוכר מדי.

"אתה לא מקיים הבטחות," אמרה קיטי בקול יבש.

"דווקא כן," הוא ענה לה, "עובדה, אני כאן."

קיטי גלגלה עיניים. "עכשיו, מישהו מוכן להסביר לי איך זה קרה?" הנהנתי. "אז ככה," פתחתי, מחפש תגובות כל אותה העת, "נתנאל החמוד שלנו היה מת אם לא הייתי מציל אותו. כמו שוודאי את כבר יודעת, בריצה לא היה אפשר להימלט מנחת זעמם של אלפי השדים ששוחררו מהמטה של גלדסטון כשזה נשבר. הייתי צריך למצוא דרך אחרת.

"חיפשתי נקודת מוצא וראיתי מנגד עיניי את נאודה מתקרב... הייתי חייב להימלט משם, אך נאודה הוא ישות נעלה ממני. הדבר היחיד שהעלתי על דעתי היה לעבוד עליו, והוא הרי חיפש את הגוף שלנו. פשוט העברתי אותנו אל המקום האחר. נתי התנגד בהתחלה, אבל בסופו של דבר הסכים לבוא איתי. גופו הושמד." התאכזבתי מהתגובות. להלם אני כבר רגיל. 

בהתחלה קיטי הביטה בי בחוסר אמון, אך לאחר שלכסנה מבט אל המערבולת המתערבלת מבטה הפך להיות חסר ביטחון, עד שלבסוף נכנע. "טוב, אז... מה אתם אמורים לעשות עכשיו?"

"לחזור למקום האחר?" הצעתי, "נתי ישמח לעוד קצת מנוחה." קיטי השפילה את מבטה באי נוחות. "עם נתנאל אני רוצה לשוחח קצת, אם לא אכפת לך. אותך אשחרר לבינתיים."

הו, כמה שאני שונא את המילה 'בינתיים'. אבל מישהו שואל אותי? לא. בכל מקרה, כל עוד אני מחוץ לתמונה, לא אכפת לי.

הפרק הקודם