היורש של וולדמורט

הארי פוטר בן השלושים ושמונה, התעורר לפתע באמצע הלילה מהחלום והרגיש שהצלקת שלו בוערת מכאבים.

הוא היה בטוח שזו טעות, מפני שכבר 19 שנים אין לו כאב בצלקת

אבל אז, הכתה בו ההבנה, הוא שוב בסכנה.

למחרת, הארי שלח ינשוף לרון והרמיוני, וסיפר להם על החלום.

כעבור כמה שעות הוא קיבל מכתב ( שהיה כמובן מרון והרמיוני) ובו היה כתוב:

הארי,

זה מאוד מוזר. אנחנו מודים. כדי לך לשים לב לחלומות שלך בזמן  הבא.

יכול להיות שאתה בסכנה. אנחנו מקווים שהכל כשורה,

רון והרמיוני

הארי לא ידע מה לחשוב. זה עזר? את כל זה הוא היה עושה ממילא, זה נתן לו תחושה של ריקנות ואולי גם חוסר אונים.

כשהארי סיפר זאת לג'יני היא רק אמרה לו " אני לא יודעת, רק תזהר. אני מציעה לך ללכת לישון, אולי תדע עוד."

הארי הלך לעבר מיטתו ונשכב אך הוא לא חלם שום דבר.

"אבא בוא נלך לסמטת דיאגון! קיבלנו את המכתבים מהוגוורטס!"

אמרו שלושת ילדיו של הארי. " לא היום, אלבוס,  ג'יימס, לילי, זה לא יום מתאים..."

פניהם של השלושה נהיו עצובים והם יצאו מהחדר.

לאחר שבוע, כבר עמדו הארי וג'יני בתחנת רכבת האקספרס להוגוורטס ונפרדו מילדיהם," תכתבו לי?" שאלה לילי, " בטח, אם תרצי אפילו כל יום!" ענה לה הארי. הרכבת צפרה." תעלו מהר!" אמרה להם ג'יני, " להתראות!". הארי עמד עם המון ההורים ונופף לילדיו עד שהרכבת פנתה בעיקול ונעלמה מעיניהם

הפרק הקודם		הפרק הבא