הפלג של שיקגו

"אני חכם? אני ידיד טוב? אני כן? אני אמיץ? אני לא אנוכי?"

סטיב כתב על דף מקומט את רגשותיו בחשש. עוד כמה דקות יצטרך להיכנס אל מבחן ההתאמה, והוא חשש מכך מאוד. קירות החדר בו ישב עוטרו בציורים צבעוניים, כמו כדי להרגיע את הילדים החוששים מפני עצמם וזהותם, אך נראה כי החשש היה כה גדול עד כי כל הילדים הסתובבו בחדר או נעו באי נחת. המחשבה על ההשפעה של בחירה קטנה על כל החיים הפחידה אותם ומילאה אותם בספקות. בשולי החדר עמדו חמישה שולחנות, ועל ידם ישבו הנמערים והנערות מחמשת הפלגים השונים, בנפרד. אך כמעט ולא נעשה בהם שימוש.

הוא החליט להתעשת ולחשוב בהיגיון. השיטה הכי טובה שהעלתה במחשבתו באותו הרגע הייתה שיטת הפסילה. הוא יוכל לפסול את הפלגים בזה אחר זה עד שיתקבל... פלג מנצח. או לפחות כך הוא קיווה.

הוא החליט להתחיל מפלג אוריינות. הוא לא חשב שהוא חכם, לכן הוא החליט לפסול אותו. בתוך תוכו משהו בו פשוט לא רצה ללמוד כל הזמן בשביל לנאום את הידע הזה לאחרים. כל חייו הוא רצה לעשות דברים, ולא להיות תקוע מאחור. פלג אוריינות מקדם דיבורים ולא מעשים, דבר שהיה ההפך לגמרי מהמוטו של סטיב.

גם פלג כנות לא התאים לו. שמועות הגיעו שבמבחני הקבלה מחדירים לך לוורידים חומר שגורם לך לספר את כל סודותיך, דבר שנגד את אופיו של סטיב לגמרי, כמו בפלג אוריינות. השקרים היו חלק ממנו; הוא היה משקר כל הזמן: בבוקר הוא היה מספר שהוא הולך להתאמן בקפיצה מהרכבת, אך הוא היה הולך למקומות אחרים לגמרי, בהם הנחל והשדות משרי השלווה של פלג ידידות. הוא לא היה מסוגל לספר להוריו לאן הוא הולך.

אך מאותה סיבה שבגללה שיקר כל הזמן, סטיב גם לא היה אמיץ. האומץ-יתר של ילידי אומץ לב לא גרם לא להרגיש חזק, כי הוא תמיד חשש רגע לפני שהכריח את עצמו לקפוץ על רכבת נוסעת, דבר שנחשב שגרה אצל ילידי הפלג של סטיב. הקפיצה אל המטה בסוף היום תמיד הדגישה בשביל סטיב את פחד הגבהים שלו; שהתפתח רק בגלל אותה הקפיצה. המחשבה שיצטרך להיות אמיץ יותר כדי לא להיוותר נטול פלג הפחידה אותו, והוא תהה אם עליו לקחת את הסיכון כדי לרצות את הוריו. המחשבה שיביטו בו באכזבה החליאה אותו, מכיוון שאהב את הוריו יותר מכל דבר אחר. הם תמיד עודדו אותו כאשר כולם הצליחו והוא נכשל כי חשש לעשות את מה שאומרים לו, או כאשר היה זקוק למישהו לדבר איתו. הוא לא היה יכול לבגוד בהם ככה.

לפני שהספיק להמשיך לחשוב קראו בשמו להיכנס לחדר מסויים. כשהוא נכנס, הדלת כבר הייתה פתוחה והוא סגר אותה אחריו.

"שלום," פנתה אליו אישה בלונדינית, "אתה מוזמן לשבת כאן, ההדמיה תתחיל מיד. דרך אגב, קוראים לי ריאן."

פניה של ריאן היו עדינים, ועיניה היו חומות כאדמה טריה לאחר גשם. שיערה הזהוב ירד בתלתלים דמויי בקבוקים עד גבה - תלתלים שסטיב חשד שמלאכותיים. היא חייכה אליו ברוך.

"מאיזה... פלג את?" שאל לבסוף בסקרנות.

"אני במקורי מפלג כנות," ענתה ריאן, "אבל ערקתי לידידות."

"טוב לך שם?"

"אסור לי לדבר על הפלג שלי או לשבח אותו," ציטטה ריאן כתשובה, "ההחלטה חייבת להיות שלך בלבד."

סטיב נאנח בעצב. ניסינותיו העלו חרס. בלית ברירה הוא התיישב על הכיסא שעליו הצביעה ריאן, והרים אליה מבט מודאג. שאלות רבות התרוצצו בראשו: איך אמורים לבחון אותו? מה הוא הולך לראות? איך הוא עומד  להגיב?

"שתה את זה." ריאן העירה אותו באחת ממחשבותיו, בעודה מושיטה לו בקבוקון קטן שנוזל התערבל בתוכו. הייתה לו תחושה רעה לגבי הנוזל הזה.

"מה זה?" הוא שאל בקול חלוש, "בטוח... בטוח לשתות את זה?"

"אל תדאג," חייכה אליו ריאן, "אם אתה חושש שהדבר הזה לא נוסה, כבר נבחנו מהחומר הזה יותר מאלף נערים ונערות, וכולם בסדר עכשיו."

סטיב הנהן. הוא החליט לעשות את מה שתמיד עשה בביתו; לשתות את זה מהר לפני שהוא מספיק לחשוב. הנוזל בער בגרונו וסטיב עצם עיניים ונשם כמה נשימות עמוקות. כשפתח אותן, הוא כבר לא היה בחדר עם ריאן.

סטיב מצא עצמו עומד בקפיטריה שבבית הספר. ניצב מולו שולחן, ועליו היו מונחים שני פריטים: סכין מאורכת באורך של אמת יד, וגוש גבינה גדול במיוחד.

"תבחר," שמע קול נשי פתאום.

"לבחור?" קרא סטיב בבלבול, "מה אני אמור לעשות עם זה?"

"תבחר," חזרה האישה.

לפתע נשמע קול נביחה מאחוריו והוא הסתובב. כלב עמד במרחק מטרים ספורים ממנו ובחן אותו החשדנות. שריריו היו מתוחים; מתוחים להסתערות. מראיהו של הכלב היה מאיים; ממבטו הפראי שנשקף מעיניים שחורות ועד לשיניו הלבנות והמחודדות שנשלפו, מוכנות לקרוע לגזרים את המאיים עליהן.

באינסטינקט מהיר חטף סטיב את שתי הסלסילות יחד עם תוכנן. שקט השתרר בחדר. הוא הדגיש רק את נהמותיו של הכלב ואז נשימותיו הלא סדירות של סטיב.

גבינה. סכין. מה אתה אמור לעשות? סטיב החליט לחשוב בהיגיון. הסכין כנראה נועד כדי להרוג את הכלב, והגבינה... כלב בכלל אוכל גבינה? הוא לא רצה להרוג את הכלב; בכל זאת, הוא לא אשם בכך שסטיב מאיים עליו במובן מסויים. חייבת להיות דרך אחרת.

הוא שלף את הגבינה. אם רק יוכל להוציא בעזרתה את הכלב החוצה... אבל זריקת הגבינה משמע ניסיון אחד בלבד; דבר שסטיב לא רצה להסתכן בו. בנוסף, הכלב יכול לפרש את הדבר כתקיפה.

אבל... רעיון הבזיק בראשו. זו אשליה. אתה לא באמת תיפגע. אתה יכול לבדוק את זה.

הוא חתכך בעזרת הסכין פרוסה מהגבינה וזרק אותה לרגליו של הכלב. בן רגע הכלב העביר את התעניינותו לגבינה, וכרסם בה בחשש. לאחר מכן הוא התקרב וליקק את ידו של סטיב, בציפייה לעוד מנה טעימה. סטיב חתך לו חתיכה נוספת.

לפתע נכנסה ילדה קטנה לחדר. היא לבשה שמלה לבנה, וחיוך קטן היה מרוח על פניה. "כלבלב!" קראה ורצה אל הכלב.

הכלב הביט לעברה. הוא קם, והיה מוכן שוב להסתערות.

"תיזהרי!" צעק סטיב, אבל כבר היה מאוחר מדי. מבלי לחשוב, הוא שלח את הסכין והיא ננעצה בגבו של הכלב. הכלב צנח על הריצפה דומם, ורגשות האשם צבטו בליבו של סטיב. אבל התמונה התחלפה במהירות.

עכשיו סטיב עמד בחדר מלא אנשים. הוא מיהר משום מה אל היציאה ממנו, אך עצר אותו פקיד משטרה, שהחזיק בידו שלט "מבוקש".

"אתה מכיר אותו?" הוא שאל את סטיב. סטיב משום מה הרגיש שהוא מכיר את האיש; שמו עמד על קצה לשונה ורק חיכה לאישור ממוחו כדי להיפלט. אך תחושה רעה כרסמה בסטיב והוא לא היה מסוגל להגיד את הדבר.

הוא הניד בראשו.

"אם אתה מכיר אותו, אולי תוכל להציל אותי!" יצאה אישה זקנה וקפופת קומה מן הקהל. עיניה היו קרועות לרווחה באימה ושפתיה חשוקות.

סטיב הניד בראשו. "אני לא מכיר אותו."

"אתה בטוח?" שאל אותו הפקיד, "האדם רוצח אנשים על ימין ועל שמאל, לאישה הזו נרצחה ביתה."

"אני לא יודע על מי אתה מדבר," לחש סטיב.

הפרק הקודם		הפרק הבא