סנייפ ונכדתו של המנהל

אחרי הארוחה סנייפ ואיירין יצאו לטייל בחצר. הגשם כבר שכח והשמש זרחה, ומייד הם פתחו בשיחה וכלל לא שמו לב שהגיע כבר הערב. איירין הייתה זו שדיברה, ותוך כדי כך עישנה סיגריה חדשה, וסוורוס הקשיב וחייך. כשהם חזרו מהטיול, כבר היה אחרי חצות.
איירין הראתה לסנייפ את חדרו, והלכה לחדרה לישון. בדרך לחדרה היא פנתה לכיוון הספריה בכדי לקחת את הספר האהוב עליה על הסוכנים המוגלגים סקאלי ומלדרה.
כשסיימה איירין לקרוא את הספר, כבר היה שלוש לפנות בוקר. היא ששוטטה קצת בטירה, ירדה אל החצר, ובדרך לקחה חפיסה חדשה של מרבולו. היא נהגה לעשן בחצר. כי פחדה, שהוריה יראו אותה או שיריחו את ריח הטבק. כולם, משום מה חשבו שהיא ילדה מושלמת, שחונכה היטב במשפחה אנגלית שאוכלת תמיד בעזרת סכין. בעצם, היא נהגה לאכול את הבשר בידיים ואת הרוטב על הצלחת היא ליקקה. מה ששיגע אישים חשובים מאוד, שנהגו להגיע אליהם לטירה בשבתות. הם כל הזמן קנו לה לימי הולדת בובות, והיא מצידה תלשה להם את הידיים, או את הרגליים עם סכין מטבח, ששאלה לזמן מה מאביה. ליום הולדתה ה-16 בעיקר קנו לה הכי הרבה בובות. מרוב צער היא כיערה את המתנות בזמן המסיבה, בחדרה הסודי. בדיוק לשם סנייפ הגיע מבלי לחשוב ונפגע בגלל סקרנותו. בעצם מה אפשר לצפות מבן אדם, ששלחו אותו ללמוד בדורמשטרנג, איפה שמלמדים אומנויות האופל, וכל ילד שני הופך לאוכל מוות!?
כבר בשנה הראשונה עישנה את הסיגריה הראשונה, בשנייה ניסתה ויסקי, ואחר כך להיזכר אפילו לא רוצה!
אחרי מוות הוריה היא הרשתה לעצמה לעשן בכל מקום בטירה, אבל משום מה נשארה נאמנה למנהגיה, בלילות היא יצאה מהטירה אל קצה היער שהיה נקי מעצים אבל מוסתר היטב, להסתכל על הכוכבים ולעשן. אחרי שעה של שיטוטים ביער איירין הכריחה את עצמה להיכנס למיטה ולהירדם.

היא רכבה בשדה על הסוס האהוב עליה, שאביה קנה לה, ליום הולדתה ה-15. למעשה היא כמעט עפה עליו. היא נעצרה בפתאומיות. מעל הטירה זרח לו באור ירוק בוהק האות האפל. איירין דרבנה את סוסה בחוזקה עד שכמעט ונפלה בעצמה. והנה היא נכנסת לביתה, מחזיקה את השרביט חזק. היא בדקה בקומה הראשונה, אחרי שלא מצאה דבר, היא עלתה לקומה השנייה. בזהירות היא פותחת את הדלת של הסיפריה, הרצפה והקירות מכוסים בדם, ובאמצע החדר שוכבים הוריה, ראשיהם מונחים בצורה לא טבעית, חיוורים כאילו הדם מגופם נוקז. את הצעקה היא לא יכלה לעצור.
היא כל הזמן מתעוררת בחלק הזה של החלום, דמעות זולגות מעיניה. גם הפעם זה היה אותו הדבר, רק שהפעם כשהתעוררה מישהו ליטף את שיערה. כשפקחה את עיניה, היא ראתה את סנייפ, שישב על קצה מיטתה והביט בה. "סוו? מה אתה עושה פה?".
"את צעקת חזק....ממתי יש לך סיוטים?".
"זה לא סיוט, זה מה שראיתי לפני חודש בסיפריה. כל לילה מאז אני רואה, איך מצאתי אותם. כל לילה אותו חלום..."
"את שותה שיקוי שינה?", הוא שאל. איירין גיחכה "שתיתי את השיקוי כל הזמן, מאז שזה התחיל, אבל אני חולמת את החלום הזה בכל מקרה, לכן אני כמעט ולא ישנה. ומתי שמתחיל להיות לי רע, אני מוציאה ויסקי מהמלאי של אבא שלי ושותה כמעט את כל הבקבוק, למרות שגם זה הפסיק לעזור. טוב, אני אלך לספריה, בכל מקרה לא אצליח להירדם שוב הלילה". איירין פנתה אל המדרגות לקומה השנייה, אבל סוורוס עצר אותה.
"לא, את תישארי במיטה, ותישני, ואני אשב לידך עד שתירדמי, מחר אני אעשה לך שיקוי שינה חדש".
"אתה כל הזמן תגיד לי מה לעשות?" היא שאלה בעצבנות משהו.
"כן".
איירין חייכה. ונשכבה על הכרית, החזיקה בידו ונרדמה, בלי סיוטים. סנייפ ישב איתה במשך כשעה, ואז הלך.

בבוקר איירין קמה רעננה מתמיד. אחרי שעה היא ירדה לאכול במטבח. סנייפ כבר ישב שם ושתה קפה חזק.
"בוקר טוב, סוורוס!". סנייפ רק הנהנן והמשיך לעיין בנביא היומי.
"כמו תמיד אתה כל כך ידידותי ומרבה לדבר!" היא אמרה בציניות. הוא הניח את העיתון.
"בוקר טוב! איך ישנת?"
"תודה ששאלת. ישנתי נהדר."
"אני שמח" אמר סנייפ, והמשיך לקרוא בעיתון.
"היום ניסע ללונדון?" שאלה איירין אחרי השקט המתמשך.
"כן."
"מתי?"
"אחרי שאני אסיים לקרוא את העיתון, ואת תאכלי ארוחת בוקר," התרגז סנייפ.
שאר הארוחה עברה בשתיקה ארוכה.
לאחר כשעתיים הם עמדו בכניסה, לבושים בבגדים מוגלגים. איירין הכריזה, שג'ינס שחור צמוד וחולצת משי בצבע ירוק כהה ממש מתאימים לסנייפ.
אחרי שעה של ויכוחים ואיומים מצדה של איירין הוא וויתר.
"ואיך נגיע לשם? הרי לא על מטאטאים!"
"תירגע סוו, בגראז' עומדת מכונית חדשה לגמרי."
"אוי.... איך הסכמתי לכל זה?!".
"הכל ממש פשוט: אתה אוהב אותי!" היא אמרה במתיקות.
בגלל חוצפה כזו נעצרה נשימתו. בלי להגיב, הוא הלך לכיוון לגראז'. איירין שנעצה בו מבטים, רק חייכה חיוך ערמומי.
בגראז' עמדו שלוש מכוניות: ג'יפ שחור, מרצדס בצבע זהב, וקאדילק צהוב זרחני עם גג נפתח. כל המכוניות נעשו בהזמנה.
"אז ככה, אני מציעה את הקאדילק. המפתחות תלויים על הקיר. אני מקווה שאתה זוכר, שהיום אתה עובד בתור נהג, סוו?" היא אמרה-שאלה. לאחר שתדהמתו של סנייפ עברה, הוא הנהן ולקח את המפתחות.
"שיט!" אמרה איירין, וביטאה מילים לא-ספרותיות נוספות.
"שחכתי את הסיגריות! תוציא את המכונית מהגראז', אני מיד חוזרת."
"ואי אפשר לקנות בדרך?"
"ומה אני אעשן עד אז?!" היא קראה.
"את לא יכולה בלי?" ציין סנייפ בסרקסטיות.
"לא," אמרה איירין, ורצה אל דלת ביתה.
כל הדרך הם נסעו בשתיקה, ורק בכניסה ללונדון סנייפ שאל: "לאן אנחנו נוסעים, אם זה לא סוד?".
"מה לאן? עכשיו אנחנו נלך לחנויות. נקנה הכול, כל מה שנרצה!"
סנייפ נאנח והחליט לא לשאול שאלות נוספות בקשר לתוכניותיה.

הפרק הקודם		הפרק הבא