סנייפ ונכדתו של המנהל

סוורוס סנייפ עמד ליד השער של בית גרין. הפעם האחרונה בה ביקר פה הייתה לפני שנתיים, לקראת סוף הסתיו. הוא הרבה להיזכר ביום הזה.
הוא לא יכול היה להיפטר מהתחושה שהוא היה ארוך ביותר, כאילו נמשך חודש. הם בדיוק חגגו את יום הולדתה ה-16 של איירין. הבית היה מלא אנשים, ובכל פעם שקיבלה מתנה, היא לקחה אותה מהר ונעלמה למקום לא ידוע.
זה סקרן אותו, והוא החליט לעקוב אחריה. היא הלכה לחדרה, ואז נכנסה לתוך חדר קטן אחר. לאחר כרבע שעה, היא יצאה משם במראה מרושל ולחיים סמוקות, בידה היא החזיקה בקבוק ויסקי חצי מלא. היא לא שמה לב לסנייפ, למרות שהמרחק ביניהם היה כשתי פסיעות בלבד. כשהלכה, הוא נכנס לחדר הקטן. התמונה הכללית הדהימה אותו. הרצפה הייתה מכוסה בנייר מעטפות צבעוני, שהיה קרוע לפיסות קטנות. בובות קרועות היו זרוקות בכל מקום, ובאמצע החדר הונח סכין. יותר הוא לא הספיק לראות דבר, כי מישהו נכנס לחדר. הוא הסתובב במהירות, וכשראה מי עומד מולו, התאבן במקום.
" מה אתה עושה פה?" אמרה איירין בקושי רב. הוא לא ידע כיצד היא הגיעה לחדר, ועכשיו הדבר היחיד שהחזיק אותה עומדת הייתה הדלת שבה החזיקה בשתי ידיה. את המילים שהיא אמרה היא כנראה הייתה היחידה שהבינה, ואולי גם מאלף הדרקונים הזקן שמת לפני עשרים שנה. מחמת הלחץ, לא הצליח סנייפ לומר דבר, ורק פתח וסגר את הפה, חסר מילים.
ואז, ממקום לא ידוע, הופיע אדון גרין. כשראה את ביתו במצב ההוא, איבד גם את יכולת הדיבור, אך היא חזרה אליו מהר יחסית, לו רק בכדי להאשים את סנייפ. ואז הוא איבד את יכולת הדיבור שלו שוב. הכול נגמר בכך 'שביקשו' מסנייפ להיעלם, ובמקרה הגרוע יכניסו אותו למעמקים של מעמקי האדמה, באזקאבן. מאותו היום, הוא לא ביקר אף לא פעם אחת בטירה של משפחת גרין. הוא בעצם לא היה בשום מקום אחר, מלבד מהמרתפים שלו בהוגוורטס.
יומיים שלמים לקחו לדמבלדור לשכנע את סנייפ להשגיח על איירין עד ספטמבר. למען האמת, הוא רצה לראות אותה, אך פחד, אולי היא נהייתה גרועה יותר.
הוא הוציא את שרביטו ונקש על הפעמון ליד הדלת. לאחר כמה שניות, פתח גמדון בית זקן את הדלת.
" אדונילי סנייפ, הכנס... גבירתילי איירין תרוד-תרד לפגוש אותך עוד מעט."
הוא נכנס אל הבית, והתיישב על הספה הקרובה. הוא חיכה כמה דקות, וכשאיירין נכנסה, הוא לא שם לב אפילו איך הוא פתח את פיו. אם לא הכוס בידה הוא היה יכול להתערב שהיא השתנתה לטובה. אבל מי שותה ויסקי בעשר בבוקר?!
"סוורוס!" היא קפצה עליו, ובדרך התיזה את הוויסקי לכל עבר.
"סוורוס, אדם אכזרי שכמוך, איפה נעלמת כל הזמן?" הוא ציפה לכל תגובה אחרת מצידה, מלבד לכזו. תחילה הוא לא ידע מה לעשות, ואז חיבק אותה קלות.
כשהיא עזבה אותו סוף-סוף, הם התיישבו על הספה והיא ניגשה לעניין.
" אז ככה: עכשיו, אתה הולך לשמור עלי, ולא יותר מזה. וזה אומר, שאני עושה מה שבא לי ואיפה שבא לי, ואתה כל הזמן הולך אחרי."
היא לא שואלת, אלא מצהירה. מחכה לי חודש 'שמח'.... חשב סנייפ. נוסף על כך אצטרך לגמול אותה מאלכוהול בשעות מוקדמות כאלה...
"למעשה, המקום היחיד שאת יכולה להימצא בו, זו הטירה. בחוץ אני אוסר עליך. לכן את תשבי פה ותכיני את עצמך לשנה החדשה".
"זה היה בצחוק נכון? יש לי חופש, ואני רוצה לא לחשוב על בעיות, לפחות לזמן מה. בבקשה? אז נלך לפחות לטייל בגינה?"
" אם אני אגיד 'לא', את הרי לא תרדי ממני, נכון?" הוא שאל בתוכחה. היא חייכה והנהנה.
"ובכן, אחרי הארוחה נצא לחצר. ומחר אני אשתדל לארגן נסיעה ללונדון. את יודעת להתעתק?"
"כן, השנה קיבלתי רישיון."
"מצוין, בעיה אחת פחות..." הוא מלמל לעצמו.
"אבל עד לונדון אני מעדיפה לנסוע במכונית. אני מקווה, שאתה תנהג אהובי."
"כמו תמיד, אין לי ברירה".

הפרק הקודם		הפרק הבא