somewhere over the rainbow

הארי הרהר במשמעות הנסתרת של השיר. הוא לא הבין מדוע המצנפת שרה שיר שיש בו איזכורים לקשת, ובכלל, מדוע היא לא שרה ברור ומובן כמו ששרה כאשר הוא עצמו למד? הוא תהה על כך, מזמזם שוב את המילים שנשלחו לו במכתב ההוא. במקום מיוחד מעבר לקשת, הארי נענע את ראשו בכעס. האם המצנפת כל כך לא שפויה? האם התדרדרה עד אשר שרה שירים על הקשת בענן? הוא כבר היה מוכן לשלוח ינשוף למנהל בית הספר, שהצליח להזניח את המצנפת כל כך. הוא רעד מכעס. כאשר הוא ניהל את בית הספר -תקופה קצרה מאוד, ראוי לציין- המצנפת הייתה חכמה ומתוחכמת. מה הטעם בכל שהיא משנה את מילותיה בקשר לחוכמתה של רוונה, הרהר הארי ורעד. הוא פשוט כעס, היה מלא זעם טהור שלא היה בו כבר שנים, מאז שעזב את בית הספר. 'ולהזכיר את זה שזה הבית הכי תומך שמביא את הגיבורים, שחכתם לציין?' הוא חשב על השורות של גריפינדור. הוא הגן על ביתו במהירות. נכון שהיא לא הציגה אותו באר רע, אבל מדוע להגיד שהוא דווקא יריב? הארי לא הבין מדוע היא חושבת שהלגה היפה בנשים. בכלל, מעולם לא היו ציורים נכונים באותה התקופה. אבל הארי ידע שהוא נטפל לזוטות. הארי לא הבין את הכוונה במשפט. 'למד פלאים, עוד קשת. עוד מעט גם תתחילי לדבר על חדי קרן בצבע ורוד', חשב בכעס. הוא רעד, ממש רעד ממה שעשו למצנפת שלו. וממתי הקשת שייכת בכלל לסלית'רין...  הארי לא רצה שהיא תשלח את לילי מעבר לקשת... הוא אהב אותה. אבל המצנפת פשוט משוגעת. הוא החליט לבסוף. הוא המשיך לצעוד, בעוט באבני החצץ שמנעו ממנו ללכת איך שרצה. השביל היה יפהפיה, העצים סביבו גזומים, אבל הארי היה חייב לכעוס על מישהו.

לפתע קרה דבר שגרם להארי להפסיק לכעוס מיד. הוא ראה את לילי, הוגו, רוז, פרד, ג'יני והרמיוני יושבים על הדשא. רוז ציירה -או כתבה- משהו במחברת שלה, ולילי והוגו נעצו מבטים מזרי אימה אחד בשני. הארי התקרב בצעדים גדוים ובוטחים לכיוון השישיה. הוא התיישב ליד ג'יני וחיבק אותה, מנופף לכיוון הרמיוני, שהפכה להיות כמעט אחותו. "ילדים, למה אתם רבים?" הוא שאל את הוגו ולילי. כל ששת המבוגרים שחיו בבית הזה - הארי, ג'יני, רון, הרמיוני, לונה וג'ורג' תמיד דיברו לכל אחד מהצעירים יותר בשם הכולל "ילדים". הארי אהב את זה ככה - שיתופי ביותר. הוגו עשה פרצוף חמוץ, ולילי משכה בידו הגדולה של הארי. "לא מספרת לך. אסור לי. הוגו רוצה ואני לא." היא אמרה בכעס, והתיישבה מצידה השני של ג'יני, תוך כדי כך דוחפת בגסות את הרמיוני. "לילי!" אמר הארי בכעס, "סליחה הרמיוני, את מבינה שהיא מעוצבנת..." מלמל לכיוונה של הרמיוני. "ואת-" הצביע על לילי החמוצה "-את בואי איתי. אני צריך לדבר איתך." האו אמר בכעס, מביט בלילי עד שקמה ומלמלה עד כמה שהיא לא רוצה לדבר עכשיו עם אף אחד.

הם התרחקו לכיוון קרחת היער הגדולה של האחוזה הענקית, ושם הארי התיישב על האדמה. "שבי." הוא טפח בידו על האדמה שלידו. לילי נאנחה והתיישבה לידו, נועצת בו מבטים קשים. "למה רבת עם הוגו? הרי הסתדרתם כל כך טוב עד עכשיו..." אמר הארי, מביט בלילי בעיניים חודרות, כמו אלו שהיו לדמבלדור. ליבו נחמץ לרגע, כאשר נזכר באיש ובמורה. לילי לא ענתה מיד. היא רק חפנה בידה מעט אדמה וזרקה אותה. "כי יש לנו סוד מאוד חשוב. והוגו חושב שכדאי לספר ואני חושבת שלא." האי אמרה בכעס, חופנת עוד אדמה. הפעם נשמעה צווחה זעירה. "אני חושב שפגעת באחד החתלתולים של פרדי." התחיל הארי. "ואני אגיד לך, בואי נחליט ככה. את והוגו תחשבו - אם תספרו לנו, ההורים, האם זה יעזור לכם להתמודד עם הבעיה שלכם, שכרוחה בסוד. הסכמנו?" שאל הארי, עיניו כמעט מתחננות בפני לילי שתסכים.

הפרק הקודם