שיבוש הזמן

פרק 2

הסוד המשפחתי

"שלום לך מר דרסלי. נעים מאוד לפגוש אותך. אני טום רידל. וזוהי בטח פטוניה ודאדלי. ומי זה?" שאל טום רידל.

"אל תתיחס אל הילד הזה. זהו הארי פוטר..." אמר דוד ורנון.

"נעים להכיר מר פוטר" אמר טום רידל והתיישב בכיסא הפנוי ליד הארי.

להארי לא היו שום ספקות בענין. זה היה טום רידל, כפי שהוא הציג את עצמו.

"האוכל תכף יגיע!" הכריזה דודה פטוניה.

הארי ראה את הדרסלים הולכים למטבח להביא את האוכל וניגש לשאול את טום.

"אז תגיד טום, איפה למדת?" שאל הארי.

"בחווה ליד במכתש גדרוק" אמר טום.

"ככה כנראה המוגלגים מכנים את מכתש גודריק..." חשב לעצמו הארי.

"אתה נשוי?" שאל הארי.

"הייתי. עזבתי את אישתי...איך קראו לה...?" אמר טום בעודו מנסה להיסכר איך קראו לאישתו.

"מרופי גונט?" השלים הארי את דבריו.

"כן... עזבתי אותה בגלל שהיא הייתה מכש... מאיפה אתה יודע את השם שלה? אתה לא מישהו כמוה נכון?" שאל טום.

"לא נראה לי..." אמר הארי בחשש.

לפתע מישהו פרץ בחוזקה לבית דרך הקיר. זה היה הבן של טום רידל. זה היה טום רידל הצעיר המכונה גם וולדמורט.

הדרסלים התחבאו במטבח. הם לא השמיעו ציוץ.

"אתה!!! מוגל זקן וטונף!!!" צעק וולדמורט.

"מי אתה?!" שאל טום רידל בפחד.

"הו, אתה לא מזהה אותי אבא'לה?!" שאל בלעג וולדמורט.

"אתה הבן של מרופי! אתה כמוה!!! תסתלק מפה!" אמר טום.

"לא עד שאני אהרוג אותך!!! אבדה קדברה!!!" צעק וולדמורט.

טום רידל נפל מת על הרצפה.

"ועכשיו נטפל בהארי פוטר הקטן... אבדה קדברה!" צעק וולדמורט.

"פרוטגו!!!" צעק הארי בעודו מתחמק מהקללה.

"קרושיו!!!" צעק וולדמורט. הקללה פגעה בהארי. הארי התפתל מהכאב הנורא. לבסוף וולדמורט שיחרר אותו.

"אקספליארמוס!!!" צעק הארי.

"פרוטגו!" צעק וולדמורט. הקללה לא פגעה בו.

"פומפרדה!" אמר וולדמורט ואוסף הצלחות שדודה מארג' השאירה לדוד ורנון התנפץ לרסיסים.

חתכים עמוקים נפערו בידו ובפניו של הארי.

"ריקטוסמפרה!!!" צעק וולדמורט.

הארי הועף אחורה ולא יכל לקום.

"פוטר!!! מה אתה עושה!!!" לחש להארי דוד ורנון מהמטבח.

וולדמורט לא שם לב.

"אבדה קדברה!" צעק וולדמורט וכיוון את שרביטו לצלקת של הארי. הצלקת בערה יותר מתמיד. כנראה בפעם האחרונה.

האור הירוק התקרב והתפשט יותר ויותר...

"הארי!!!!!!!!!!!!!!" שמע הארי צעקה חלשה שנמשכה ולא נעצרה.

עכשיו הארי לא ראה כלום חוץ מרקע שחור. חוץ מאפלה...

***

"הארי... הארי..." נשמעו לחישות מוכרות.

הארי פקח לאט את עיניו. לפניו התגלה חדר לבן. אנשים מוכרים לבושים לבן עמדו סביבו.

"אני מת? זהו? הכל נגמר?" אמר הארי לאט.

"הארי... ת'בסדר?" אמרה אחת הדמויות והורידה את המסכה שהייתה על ראשה..

שיער ג'ינג'י התגלה לראשה של הדמות. לפניו עמד חברו הטוב ביותר, רון וויזלי.

"כן... איפה אני?" שאל הארי.

"אנחנו בקדוש מנגו. במחלקה לטיפול בפגיעות קשות מקסמים אלימים." אמר רון.

לפתע נפתחה הדלת בחדר שבו שכב הארי.

"הארי'לה!!! אתה בסדר! אם לא להחשיב את היד ואת הפנים... אבל זה לא משנה! העיקר שהתעוררת!!!" אמרה אמו של רון, גברת וויזלי.

הארי התבונן בידו השמאלית. היא הייתה חבושה כולה בתחבושות. ממולו הייתה מראה. הארי ביקש מרון לקרב אותה אליו. הארי התבונן במצחו. הצלקת גדלה. הברק כמעט הכה את עיניו של הארי. על לחיו היו תפרים שחורים ועל אפו היה מודבק פלסטר.

"לא עדיף לרפא את האף מיד?" שאל הארי את גברת וויזלי.

"לא הארי. זה נגוע בקסם אפל." אמר מר וויזלי שגם הוריד המסכה שלו.

"איזה יום היום?" שאל הארי.

"אתה פה כבר שבוע שלם. דרך אגב, יש מישהי בחוץ שרוצה לראות אותך..." אמר מר וויזלי ויצא לקרוא לאורחת המוזרה.

היא נכנסה לחדר. האור שבק מהחלון העיר את עיניה. החדר התמלא בצבע ירוק כצבע עיניה.

הארי הביט בעיני האורחת והיא בשלו.

"היא כל כך דומה לאמא... זה לא ייתכן..." חשב הארי.

"שלום" אמרה האישה בעלת העיניים הירוקות.

"שלום" ענה לה הארי בקצרה.

האישה עמדה ונעצה בהארי את העיניים שלה.

"את רוצה לשבת?" שאל הארי והזיז את התיק שלו מהכיסא הצמוד למיטתו.

תודה רבה הארי. דרך אגב, אני אמיליה. אמיליה אוונס. אבל כולם קוראים לי מיה..." אמרה מיה.

הארי לא הקשיב למשפט האחרון שנאמר על ידיה.

אוונס... זהו שם משפחתה של אימו...

"את... במקרה... אתבמקרלאקרובתמשפחהשלילי?" אמר הארי במהירות. הוא לא הצליח להוציא את המילים מהפה באופן ברור.

"אני מתכוון, את לא במקרה קרובת משפחה של אמא שלי? לילי אוונס? מכירה?" שאל הארי.

"למה שאני לא אכיר את אחותי?" שאלה מיה.

הפה של הארי נפער ולא נסגר.

"אני מבינה שפטוניה הזאת לא סיפרה לך כלום נכון?" שאלה מיה.

הארי הניד את ראשו.

"כמו שחשבתי. כמו שאתה יודע פטוניה היא האחות הבכורה מאיתנו. אמא שלך נולדה בצפון אנגליה. כשלילי נולדה, הורי עברו לאזור של הנגלטון הקטנה. פטוניה הייתה בת 5. כבר אז היא שנאה את לילי שנאת מוות. לילי הייתה טובה מפטוניה בהכל. הדבר היחיד שהיה משותף להן, הוא ששתיהן לא ידעו על קיומי. מסתבר שכשאמא הולידה בפעם השנייה, לא היתה תינוקת אחת, אלא שתיים. השנייה כמו שאתה מנחש, הייתה אני. הרופא שבדק את אימי החליף בטעות את תוצאות הבדיקות של התינוקת עם אישה אחרת והיא, אחרי כמה שנים טובות, כשהייתי בת 11, ראתה שאני לא מתקרבת בכדי להיות דומה לאחד מילדיה או מקרובי משפחתה או משפחת בעלה. היא לקחה אותי לבדיקות דנ"א. הרופא, שמצא את הטעות מיד, קרא לאימי לקחת אותי. יום לפני יום זה, פגשה אימי מנבאת עתידות בשם סיביל טרלוני. הסיביל הזאת ניבאה לאימי שאחת מבתה הצעירה נמצאת בסכנה. אימי הבינה כשלקחה אותי, שזאת או אני או לילי. אנדיריה, אימי, החליטה שאני הבת הפחות חלשה ומכיוון שלא קיבלתי מכתב מהוגוורטס, אין ביכולתי להתמודד עם הסכנה. היא מסרה אותי לאחותה מירה, כדי שהיא תשמור עלי. אתה מבין? מירה הייתה מוגלגית שהאמינה בקוסמים. אבל אני, לא מוגלגית. יום אחרי שאמא מסרה אותי, קיבלתי את המכתב ונסעתי להוגוורטס. שאימי מתה, מירה זרקה אותי לרחוב. הייתי בת 17. דמבלדור, שראה כי אין לי לאן ללכת, הפגיש אותי עם בחור בשם טום מהקלחת הרותחת. הוא ביקש מחיר די זול, בהשוואה לזהב שיש לי, ונתן לי חדר פרטי משלי. לא בהשכרה, אלא שלי. אחרי כמה שנים, שמעתי על מותה של לילי אחותי. למזלי, וולדמורט לא ידע על קיומי ולא חיפש אותי, אבל דמבלדור אמר לי להתחבא. הוא אמר שאם מישהו ידע על קיומי, וולדמורט ימצא אותו ויחפש אותי. וולדמורט רוצה להשמיד את הקוסמים במשפחת פוטר והוא כמובן ישתמש בך, האחות של לילי, כדי שהארי יציית לו. תברחי, הוא אמר. ברחתי. היום, כשאתה בן 17 ודמבלדור מת. אני יכולה להתגלות. וולדמורט יודע על קיומי. אני לא יודעת מאיפה אבל הוא יודע. הוא כנראה חקר שנים עליך ועל משפחתך. לדעתי יש לו את עץ המשפחה שלנו תלוי על הקיר בחדר השינה שלו. אז הנה אני פה. דרך אגב הארי, רוצה לצאת מפה כמה שיותר מהר?" שאל לבסוף מיה.

הארי הינהן.

"כך את זה..." אמר  מיה והושיטה להארי בקבוקון של שיקוי בצבע אדום כהה.

הארי התבונן בשיקוי.

"מה זה?" הוא שאל.

"גנבתי את זה כשהתעתקתי לפה. אני לא כל כך מוכשרת בזה. התעתקתי לחדר התרופות פה. לא היה שם אף אחד למזלי וההתראה לא עבדה. לקחתי איתי את השיקוי הזה. הוא מתהר את הגוף מאופל ופצעים קשים. יש בעולם רק 2 אנשים שיודעים להכין את זה ואלו הם מר מיליליטר, זה שכותב על שיקויים, אבל הוא גוסס ויצא מזמן לפנסיה. והשני הוא סוורוס סנייפ." גמרה מיה.

"סנייפ? זה שרצח את דמבלדור? את בטוחה שהוא הכין את השיקוי הזה?" שאל הארי.

"כן. אני הילאית ולכן אני מומחית ולדעת מה זה מה ומי הכין ומי נגע במה. אני עובדת כראש מחלקת ההילאים הסודיים. לא האלה הרגילים שמהם בא מודי. אנחנו יותר שווים. בבוא הזמן גם אתה תוכל להפוך לאחד מהם..." אמרה מיה.

היא לקחה את השיקוי בחזרה ושפכה אותו לכוס ונתנה להארי.

הארי שתה את השיקוי. הוא הרגיש צריבה בפנים וביד. לפתע חום עז עטף אותו מבפנים.

כמו שן באו, כך גם התחושות נעלמו.

"נו איך אתה מרגיש?" שאלה מיה.

"מעולה... אבל למה לא נתנו לי אותו קודם?" שאל הארי. הוא התסכל במראה. הכל היה תקין. אפילו הצלקת חזרה לגודלה המקורי.

"זה שיקוי נדיר מאוד, כפי שהזכרתי. וסיבה נוספת היא שהקדוש מנגו גובה סכום כסף סמלי ביותר על כל לילה שלך פה. הם רוצים להרוויח יותר. בסוף הם היו כאילו מוצאים לך תרופה ומרפאים אותך עם השיקוי הזה. למזלי, השיקוי לא מוגן מהכפלה. הכפלתי אותו ולכן יש לי עכשיו 9 בקבוקים כאלה. אז אם תהיה חולה או תפצע, חס וחסוסה, תתקשר!" אמר מיה.

"חס וחסוסה?!" אמר הארי בצחוק.

"מה לא ככה אומרים? אוי אופס! אומרים חס וחלילה. חס וחסוסה זה בשוודיה. הייתי שם שנה או שנתיים אז התרגלתי..." אמרה מיה בעודה צוחקת.

"מיה, יש סיכוי שאת תלמדי אותי להיות הילאי? השנה אנחנו בוחרים את המקצועות שלנו לעתיד וזאת התזדמנות מצוינת בשבילי... את יודעת..." אמר הארי בשקט, כמעט בלחישה.

"אולי כן ואולי לא. אתה תראה כבר בהוגוורטס... עכשיו אתה צריך לארוז את הדברים שלך. נתראה בסמטת דיאגון מחר בארבע. כבר סידרתי הכל. תביא איתך את רון והרמיוני!!!" אמרה מיה בעודה יוצאת מהחדר כדי לתת להארי להתלבש ולארוז.

על הפרק הבא: הילד מלונדריקס

הארי פוגש את מיה, דודתו בסמטת דיאגון, כמו שתוכנן. אך בסוף הסמטה,

בעזרת האוזניעזר של פרד וג'ורג', הארי, רון, הרמיוני ומיה שומעים את דראקו

מאלפוי מדבר עם  שהם לא ראו אף פעם. הארי בטוח שהילד לא מהוגוורטס

לפי הבגדים שהוא לובש. האם הילד הזה הוא אויב חדש או חבר?

הפרק הקודם		הפרק הבא