זה פשוט מסובך

היי לכל הקוראים שלי.

אני מצטערת שהשארתי אתכם במתח הרבה זמן, היה לי טיול של שבוע...

בכל מקרה הנה הפרק והוא מוקדש להרמיוני גריינג'ר ;) שנתנה לי את הפוש לכתוב עוד פרק ברגע שחזרתי הביתה...

תודה רבה לכל מי שמגיב על הפירגון, זה באמת עושה חשק לכתוב.

מעכשיו אני אשתדל לפרסם לעיתים יותר קרובות.

קריאה מהנה;) 

השניות האלה.

השניות הספורות האלה.

השניות הספורות האלה, שאת קמה בבוקר ולא זוכרת כלום.

לא מי את, לא איפה את, ולא שאתמול חטפו אותך ואת החבר שלך בגלל החברה הכי טובה שלך.

התרוממתי בבהלה, פיסת השמיים הקטנה שיכולנו לראות מבעד לחלון העידה שאמצע הלילה.

הארי ישן לצידי, מכופף בצורה לא טבעית על הרצפה הקשה.

התרוממתי בשקט, משתדלת לא להעיר אותו, והתחלתי לפסוע לכיוון הדלת שהיתה בפינת החדר.

לא שציפיתי שהיא לא תהיה נעולה או משהו אבל יהיה דבילי לא לפחות לנסות...

הנחתי את ידי על הדלת, ליבי הולם בחוזקה.

כופפתי את הידית, הדלת נפתחה בנקישה.

עמדתי שם בפה פעור כמה שניות לפני שהשתלטתי על עצמי.

הם  כל כך מפגרים שהם השאירו את הדלת פתוחה?

מולי נגלה מסדרון ארוך וחשוך.

התחלתי לפסוע קדימה, צמרמורת עוברת בגופי בכל פעם שרגלי היחפות נגעו ברצפה הקרה.

משני צדדי ניצבו קירות אבן גבוהים, קרים ומחוסרי דלתות. נראה היה לי שהדרך היחידה לצאת מהמסדרון היא להמשיך ישר אל הדלת השחורה בקצהו.

הרמתי את ידי בכדי לנקוש עליה ומיד הורדתי אותה למטה. דחפתי קלות את הדלת מחוסרת הידית וזו נפתחה בשקט. הבטתי אל החדר הענק שנפרש לפני, במרכזו מיטה זוגית, עליה שכב גבר ארוך ורזה בעל זקן אפרפר וקרחת.

נכנסתי בשקט והסתכלתי סביב, ניגשת אל שידה גדולה בפינתו הימנית של החדר.

פתחתי את אחת המגירות, היא היתה מלאה בבקבוקונים קטנים עם תוויות שונות. הרמתי אחד, הוא היה מלא במשהו לבנבן, לא נוזל ולא גז. זיכרון.

כל הבקבוקים היו מלאים בזיכרונות, חלקם בעלי תוויות בשפות עתיקות, חלקם בעלי ציורים...

סגרתי את המגירה ופתחתי את הבאה אחריה. היא היתה מלאה בתיקיות לבנות בעלות תויות צבעוניות. דפדפתי בהן בשקט עד ששם אחד משך את תשומת ליבי, אליסון קרטרייט.

פתחתי בידיים רועדות את התיק שלי וקראתי במהירות את המילים:

'שם: אליסון קרטרייט.

גיל: 15.

קרבה: חברה הכי טובה.

תאריך איתור: 18.4.1994

מידת הצלחה: בקושי.

הערות: הגיעה יחד עם הארי פוטר.'

הבטתי בפה פעור במילים הקטנות שנמשכו ונמשכו.

לאט לאט התחלתי לקלוט מה היה כתוב לנגד עיני.

תאריך האיתור הוא התאריך של אתמול, והחברה הכי טובה שלי היתה ותמיד תהיה אוליב...

דחפתי את התיק באי סדר למגירה והמשכתי לדפדף. פתאום כל השמות נראו לי מוכרים, סבתא של אוליב, אח של אוליב, החברות האחרות שלנו מהכיתה...

סגרתי את המגירה ופתחתי את המגירה המלאה בזיכרונות, כשהבטתי יותר טוב בתוויות על הבקבוקונים, אלה שהבנתי, שמתי לב שעל כולם מוזכר איכשהו השם של אוליב.

שמעתי תזוזה מאחורי וזרקתי את הבקבוק שהיה בידי למגירה, סגרתי אותה והתחלתי לרוץ לאורך המסדרון. פרצתי בסערה לחדר הקטן שלי ושל הארי, שם ראיתי אותו מתהלך לאורך החדר בהבעת פנים מודאגת.

כשראה אותי הארי עטף אותי בחיבוק מוחץ שבקושי אפשר לי לנשום. הוא הושיב אותי על הרצפה ומחה מעיני דמעה.

"איפה היית?" הוא שאל, ספק בדאגה ספק בנזיפה.

"אני... הארי.... אני...." הדמעות חנקו את גרוני וקברתי את פני בחזו של הארי.

הוא ליטף את שערי בעדינות, מרגיע אותי עד שזרם הדמעות פסק ויכולתי לשוב ולנשום כרגיל.

"הארי, אני הייתי בחדר בהמשך המסדרון וראיתי שם כל מיני זכרונות ותיקיות... ו...

והכל קשור לאוליב... למי שהביא אותנו לכאן, מי שזה לא יהיה, יש אובססיה אליה..."

הדמעות עלו שוב בעיני אך הצלחתי לעצור אותן.

"אלי, מי זאת אוליב?" הוא שאל בסקרנות.

נשמתי נשימה עמוקה והתכוננתי לכל הזיכרונות שיעלו בי עקב הסיפור, להארי יש זכות לדעת למה הוא פה, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.

הפרק הקודם		הפרק הבא