ילדי פלא

אני מניחה שעליתם על כל הציפיות שלי עם כמות המחמאות! :)

אם תמשיכו ככה - אני עוד אעדכן בכל יום!

בכל מקרה, הנה ההמשך. תהנו XD

~*~

"הנה הוא," חייך האיש, "נכון שאין כאן דבר?"

פרסי סבר כי האיש הזה משוגע. "נכון," הסכים.

"אז שימו לב," אמר האיש בגאווה, שלח את ידו ואחז בבליטה בלתי נראית בקיר. לאחר משיכה קטנה מלבן מהקיר נעלם, ובמקומו ניצבה דלת מלבנית. האיש פתח אותה לרווחה. "היכנסו," אמר.

באותו הרגע, דעתו של פרסי השתנתה. הוא נסוג. "היזהרו," לחש, "זו מלכודת מתוחכמת. לא נצליח לברוח ממנה."

"אנחנו לא מנסים ללכוד אתכם." משך האיש בכתפיו, "אם היינו רוצים בכך, כבר הייתם מזמן מעוכלים על ידי הסוהרסנים באזקבאן."

איפה אזקבאן, ומה זה? מהם הסוהרסנים? ואילו יכולות יש לאנשים המוזרים האלה שאחד מהם נמצא פה לפניו?

האיש הביט בו, "יותר מדי שאלות, נער צעיר. אך אם אתה רוצה תשובות, התלווה אליי."

"אתה... קורא מחשבות?"

"לא, ילד," הוא צחק, "אמרת אותן בקול. לא שמת לב?"

האיש נחמד, סבר פרסי, אך רוב הנחמדים הם רעים. "תן לנו הוכחה שניתן לסמוך עליך."

"הוכחה?" האיש הופתע, ואז חייך, "אינני יכול לתת הוכחה שתשביע את רצונך. תוכל רק להתלוות אליי, ולקחת את הסיכון."

"לקחת את הסיכון". פרסי כמעט התפקע מצחוק. זהו שם של סדרת טלוויזיה שפרסי אהב מאוד בילדותו, אך עם הזמן התבגר ואיבד עניין. הוא סקר את האיש במבטו.

"גם אני הייתי ילד פעם," משך בכתפיו, "ילד קצת שונה."

פרסי הביט בו. האיש הביט בו בחזרה. זה היה קרב מבטים מייגע.

"טוב," פסק פרסי, "הולכים מכאן. בואו."

"אתם באים?" הוא שמע קריאה, שכנראה בעליה כבר היו הרחק מטווח שמיעה. פרסי הבין כי הוא והאיש נשארו לבדם.

"אני לא אנטוש את חבריי," לחש לו, ומיהר לצמצם אליהם את המרחק בריצה.

"היי!" קרא, "למה לא חיכיתם לי?"

"תינוק," צחקה תאליה, "בוא כבר."

המקום היה עמוס לעייפה, אך לא הפרט הזה הוא שגרם לארבעה לקפוא במרומם בכניסה לחדר הגדול.

המקום נראה ממש כמו בסרטי הפנטזיה: אנשים עוטי גלימות ומצנפות, מקלות בידיהם, ישבו סביב לשולחנות עגולים ושתו משקאות מכוסות גדולות. רובם נראו עסוקים בעצמם: הם שירבטו על קלף בנוצה, או התרכזו במשקאות שבידיהם. אך כאשר נכנסו הארבעה, כל המבטים הורמו אליהם.

"מוגלגים," העיר עוטה-גלימה מזוקן, "פעם ראשונה לכלל המאה האחרונה."

"סליחה, אדוני," פנה אליו האיש-שפרסי-שנא, "אני הכנסתי אותם הנה."

נחרות אכזבה נשמעו משלל יושבי הפונדק. פרסי חייך לעצמו לפתע: הם בדיוק כמו אנשים רגילים. הם מחפשים אקשן, ריגושים, משהו שיפוך אותם לגיבורים. אך לא היה לו זמן להתעמק באנשים האלה. הוא עדיין לא סמך על האיש המוזר שהכניס אותם לפונדק המוזר עוד יותר שהם נכחו בו.

פרסי מיהר להיצמד לאנבת' ולאחוז בידה.

האיש ניגש אל הבר; מאחוריו עמד גבר צעיר למדיי שמילא במיומנות כמה כוסות רחבות מאוד במקשה מעלה קצף. "ברצפת, רבותיי?"

"מה זה?" שאל הפרסי בבלבול. תאליה מרפקה אותו.

"אנחנו לא צמאים," היא משכה בכתפיה.

"הו, לא צריכים להיות צמאים עבור ברצפת," צחק הברמן כמו מבדיחה טובה, "הנה, קחו. על חשבון הבית. רואים שזו הפעם הראשונה שלכם כאן."

תאליה לקחה בידיה בחשש-מה מגש מהברמן, עליו הונחו ארבע כוסות רחבות וגדושות בקצף. פרסי לא ראה האם יש משקה מתחתיו. מתוך נימוס הוא קירב את המשקה אל שפתיו, אך רחרח אותך במקום לשתות ממנו. לא היה לו ריח של רעל; נהפוך בהוא, ריחו היה מתקתק. פרסי החליט לשתות ממנו למרות הסיכון שבדבר.

טעם המשקה היה מתוק, אך לא מתוק מדיי. הוא הפיץ תחושה נעימה בביטנו של פרסי; הוא גמע עוד מהמשקה. "ברצפת, אמרת?"

"רואים עליך שאתה אוהב את זה," צחק הברמן, "אין איש בעולם שלא אוהב את זה."

וכמו בסימן, מלמל ניקו: "אני חושב שזה בסדר."

"בסדר? זה מדהים!" קראה תאליה.

"לא, אני לא ממש אוהב," משך ניקו בכתפיו, "אבל זה בסדר."

כל הפונדק נעץ בו מבטים המומים, עד שניקו משך בכתפיו ופלט לכיוון האיש שהכניס אותם: "לא אמרת משהו על שיחה? פרטית?"

"אה, כן, נכון." נראה שהאיש גם כן הופנט לדבר, עד ששכח כמעט לגמרי את מטרת בואו. הוא מיהר אל עבר הברמן ולחש דבר מה באוזנו, דבר שפרסי ניחש שהיה הססמא. הברמן הנהן והושיט לו קופסא ששלף מארון מתחת לבר. האיש חייך וסימן לארבעה לבוא אחריו.

"כל טוב," חייכה אנבת' אליו, "ברצפת מצויינת."

הם הניחו את כוסותיהם הריקות על הבר ומיהרו אחרי האיש.

"תגיד, איך שתית את הכל אם אתה לא אוהב?" לחש פרסי לניקו.

הוא משך בכתפיו, "אהבתי את זה מאוד. פשוט רציתי למחוק את החיוך מהפנים של הברמן הגאוותן הזה."

הם הגיעו לחומת אבנים. היא הייתה פשוטה: לבנים על לבנים שיצרו קיר גבוה ובלתי ניתן לחדירה.

"איזו מתיחה יפה." נאנחה תאליה, "עכשיו, מהיכן יצוצו המפלצות?"

"מפלצות יש רק בהרים, חמודה," אמר האיש בחיוך רחב, "איזה דמיון מפותח יש לך."

תאליה הנידה בראשה. "הם לא יודעים?" היא לחשה לאנבת'; זו משכה בכתפיה.

האיש שלף מקל מכיסו. "מוכנים?"

פרסי הנהן בבלבול. ניקו עשה כמוהו.

האיש טפח על מספר לבנים בחיוך קטן, לא מתיק את מבטו מהארבעה. פרסי הבין שהיה מורגל לכך.

לפתע קיר הלבנים נסוג על ציריו. פרסי לטש מבט המום ברחוב שוקק חיים, חנויות ניצבות בשני צידיו ואנשים ממהרים מחנות לאחרת. הם נסוגו לאחור.

"זה לא מפחיד, חברים. הייתי חייב לראות את ההבעה על הפנים שלכם, מצטערת." מלמל האיש ואז הוסיף בחיוך: "קדימה, בואו ניכנס!"

הם צעדו אל תוך הרחוב. לאחר מכן חזרו לאחור.

"מה זה המקום הזה?" קרא פרסי והוסיף, "אני לא נכנס למקום הזה מבלי לדעת אם זו מלכודת."

"מוגלגים מעולם לא התנהגו כך, רואים שאתם מיוחדים," מלמל האיש לעצמו והסביר: "קוראים למקום סמטאת דיאגון. קונים כאן ציוד להוגוורטס, בית הספר המיוחד שתישלחו אליו."

הם החליפו מבטים. תאליה הנהנה בשקט. הם יצאו מהחצר האחורית של הפונדק והקיר חזר למצבו המקורי מאחוריהם. הם מיהרו לצעוד מאחורי האיש כדי לא לאבדו.

"נתחיל מהשרביט. למרות שבדרך כלל לוקחים את הילדים לשם בסוף, התחביב שלי הוא לפרוע מסורות. בואו איתי. זה הולך להיות כיף!"

"כיף?" לחש ניקו, "שרביט הוא יצר האלים. אבא שלי יהרוג אותי."

"אתה מודע לאירוניה במשפט, נכון?" שאל אותו פרסי, שבמצבי פחד נהג תמיד להתבדח. הוא ידע שקילשון פוסידון הוא גם שרביט רב עוצמה - דבר שלא יוסיף לשמחתו של אביו כשיגלה שלפרסי יש דבר דומה. ידוע שהאלים קנאים לגבי רכוש.

"אוי, אל תהיו קטנוניים. מי מאמין באלים בימינו?" קרא האיש בחיוך רחב, סוקר את הילדים, "פשוט תראו את השרביטים של אוליבנדר. אתם תבינו בעצמיכם עד כמה אתם רוצים אחד."


~*~

הפרק הרביעי מוכן. מחכה לתגובות שלכם... ;)

הפרק הקודם		הפרק הבא