ילדי פלא

אז נגה (the sprin) כותבת פאנפיק מאותו הסוג, אנחנו עושות פרויקט :)
תקראו גם את הפיק שלה (היא תפרסם כאן את שמו, אהמ, אהמ, נג)?
במכל מקרה, תהנו מהפרק, ןתגיבו... XD

פרק שני

"הוא עף," אמר ניקו, עיניו עצומות, "הוא כבר במרחק כמחצית הקילומטר מהספינה שלנו. אני לא חושב כי יש בכוונתו לשוב."

"בטוח לצאת?" שאל פרסי בישירות.

ניקו הנהן, מגלגל עיניו אל השמיים המוסתרים מעיניהם בגלל קורות העץ בריצפה. הארבעה יצאו ממסתורם בחשש.

"הוא לא כאן," העיר פרסי. בתגבה זכה למבט מצמית מניקו.

"מה אמרתי לך?" ניקו מלמל בכעס, "אני לא טועה, מעולם לא טעיתי."

פרסי התעלם ממנו.

"ממש כמו ילדים קטנים," התמרמרה תאליה, "קודם, בואו נראה מה שלחו לנו. כופר? עסקה? איום?"

"אני לא יודעת," ענתה לה אנבת' בציניות.

"שמתי לב," ענתה תאליה. "אלא אם כן את משתפת פעולה עם האויב."

"ואני לא," הבהירה אנבת'.

"אני יודעת."

תאליה לא ידעה מה לחשוב. השק הקטן הזה נפל עליה משמיים - פשוט כמשמעו - והיא אמורה להבין מה לעשות בו. בת זאוס, מנהיגה מטבעה, נותרת חסרת אונים.  האם היא נותרה בלית ברירה? האם הם חייבת לוותר על תפקידה למרות שהוא לא היה ולא נברא מעולם?

היא שלחה את ידה אל השק, והרימה אותו. בתנועה מהירה, שנועדה להבהיר את אומץ ליבה, פתחה את הקשר שקשר אותו ושלפה ממנו, להפתעתה, ארבעה מכתבים.

"מכתבים?" קרא פרסי, "טוב, הגיוני. בתוכם יכולה להיות מלכודת, או כתב האיום."

"אני מציע שנפתח," משך ניקו בכתפיו.

"כל כך בקלות?" התפרץ פרסי, בטונים שלדעתה של תאליה היו חזקים מדי.

ניקו הנהן. "זה לא ממולכד."

"איך אתה יודע?" התעניינה אנבת'.

"הינשוף היה נשאר לשמור על המלכודת שהפעיל, לצפות ולהודיע," משך ניקו בכתפיו.

פרסי הרים ידיים, והעיף מבט סקרן במכתבים שלפניו. זה הכישרון המעצבן שלו, חשבה תאליה, להחליף נושא בקלילות ולהשאיר את השני מעוצבן.

היא הפכה את המכתבים בידיה, סוקרת אותם משני צדדיהם. על צידם האחורי נכתבו שמות הארבעה. תאליה חילקה את המכתבים בשתיקה.

'תאליה גרייס,' נכתב על אחורי המכתב, 'סיפון הספינה בים התיכון'.

היא קרעה את המעטפה בזהירות שאופיינה לה עם הזמן. המכתב בתוכה היה קצר:

'הגיעו לפונדק "הקלחת הרותחת" שבלונדון, והגידו לברמן את הססמא: "שמש, ירח, פתק במלח". בהצלחה'.

"נלך לשם?" שאלה אנבת'.

"איפה זה בכלל?" קרא פרסי.

"בלונדון," ענתה תאליה.

"כן," פרסי הזעיף פנים, "אבל איפה בלונדון?"

"נצטרך לחפש," נאנחה אנבת', "אם יקרה משהו ואנחנו היינו יכולים למנוע אותו, אני לא אסלח לעצמי."

פרסי חיבק את מותני אנבת', "אז אני בפנים."

"גם אני," קפץ לפתע ניקו.

תאליה משכה בכתפיה. "אז... אני לא אשאיר אתכם לבדכם בהרפתקה הזו. ניצטרך להודיע לכירון שנדחה את המשימה שהטיל עלינו."

"כנראה," משך ניקו בכתפיו, "בכל מקרה אני לא רוצה לחזור למחנה החצויים. לא היה טוב לי שם."

"כי אתה בן האדס," העירה אנבת', "לי היה מאוד טוב שם."

"אבל אין לנו בחירה, נכון?" אמרה תאליה במרירות.

"זה נכון," אמר פרסי, רציני להחריד, "אין לנו ברירה."

~*~

רחובות לונדו שקקו חיים. מכוניות נסעו לאיטן, בשיירה ארוכה ועמוסה ברחובות הראשיים. חנויות נפתחו בצידי הכבישים, מוארות באורות ססגוניים בחלונות הראווה שלהן. גורדי שחקים נשאו אל על.

תאליה לא מצאה את מקומה בעיר הזו. גורדי השחקים התמרו, כמנסים לתפוס מקום בתוך שטחו של אל השמיים, שטח שאינו שייך להם. המכוניות גרמו לה לבחילה: היא יכלה לראות כיצד השמיים מזדהמים מעננות העשן שהתעבכו ממנועיהן, נשאים על גבי משבי הרוח מעלה. העומס שלט בעיר הזו, עומס שרק בני האדם יכלו ליצור.

אך היא שנאה יותר מכל את הכרזות שנתלו על קירות בניינים שונים. כבר כשלוש פעמים ראתה תאליה את אמא שלה, שלמרות מותה, עדיין פרסמו את סרטיה, מחייכת למצלמה את חיוכה הכובש שתאליה שנאה כל כך.  אך תאליה הבינה שהחיוך שלה היה מה שכבש את רוב הגברים, כולל את אביה, והדבר תמיד גרם לה להרגיש כאילו אם הוא לא היה שם, גם היא לא הייתה נולדת. ולכן היא שנאה את החיוך הזה.

"היי, תאליה, זו לא אמא שלך?" שאל פרסי.

"כן," ענתה תאליה, "לא ראיתי תמונה שלה כבר הרבה שנים."

"למה?" שאל פרסי בהפתעה, אך אז קרא את האותיות הקטנות ליד שמה של האם. "זכרונה לברכה... היא מתה, תאליה? אני מצטער."

"זה בסדר," משכה תאליה בכתפיה, "היא מתה בגלל שהיא נמשכה לסמים המזורגגים. היא הייתה הפושעת, היא שכבה עם האל זאוס. אני במקרה הבת שלה, וזה לא קשור אליי. אתה לא צריך להצטער."

נראה כי היא לא נשמעה כמו עצמה, אך אמא שלה הייתה נקודה רגישה בתוכה. היא הרגישה תמיד דחף עז להסביר את הקרבה לאימה, את העובדה שהיא לא קשורה אליה, שהיא תאליה גרייס ולא אבא שלה, או אמא שלה...

כנראה שהיא הצדיקה את המבטים מלאי ההלם שנתלו בה.

היא הסמיקה מתשומת הלב, ומלמלה: "קדימה, בואו ונמצא כבר את הפונדק הזה."

"סליחה?" פנה ניקו אל איש גבוה שחלף מולם ברחוב. כמו כולם, הוא נראה ככתם אפור וממהר, חסר אישיות, האוחז בעיתון בידו. לתאליה היה קשה לדמיין מצב שכזה, להיות איש חסר שם בעיר שוקקת חיים ופרצופים מגוונים."אתה יודע היכן נמצא פונדק 'הקלחת הרותחת'?" המשיך.

"אתה צוחק ממני?" קרא האיש בעלבון, "לא קיים מקום כזה."  תאליה שמעה אותו ממלמל כשתרחק, גם: "בני הנוער של היום. רק מתיחות הם יודעים לעשות."

"לא חשבת שהמקום יהיה מפורסם, נכון?" שאלה אנבת' בשיעמום, "נצטרך למצוא אותו בעצמנו."

"וזה קל?" שאל פרסי.

"לא," ענתה לו תאליה, "אבל נצטרך לחפש."


את השעות הבאות הם העבירו בסריקת הרחובות, העברת ידיים על קירות חלקים על מנת למצוא דלתות סודיות. אך דבר. הם לא הצליחו למצוא אפילו לא רמז קלוש לנוכחות הפונדק המסתורי.

"הקלחת הרותחת!" צעק פרסי בתסכול, וזכה למבטים מזלזלים מכמה אנשים שחלפו לידו. הוא התיישב על ספסל ונאנח. "אני לא יכול להמשיך," אמר, "זה חסר סיכוי. המקום הזה ענק."

"אבל לא חיפשתם אותי," שמעו לפתע קול.

הוא נראה כמו כל האנשים האפורים, חשבה לעצמה תאליה לאחר שהסתובבה והביטה בו; פנים מאורכות וחסרות ייחוד, משקפי שמש ותיק מסמכים. אך משהו בעיניו נצץ, וידו הייתה מונחת בכיסו, כמסמנת נוכחות משהו בתוכו. תאליה נסוגה לאחור כמעט מיד.

"זה בסדר, ילדתי," חייך האיש, "אל תנהגי כנשוכת נחש. אינני כאן כדי לפגוע, אלא כדי להציע הצעה."

"והיא?" שאל ניקו בחשש.

"לא בטוח לדבר כאן," היסה אותו האיש, "ונראה כי מצאתי אתכם לפני שאתם מצאתם אותי, כך שרק נותר לקחת את הפתק מהשר מהפונדק. התתלוו אליי, ידידיי?"

בעוד תאליה תוהה האם כדאי לסמוך על אותו אדם והאם הוא דובר אמת, אינספור שאלות נוספות התרוצצו במוחה: מה יש בכיסו? מי הוא השר? והשאלה הקשה מכל: היכן, לכל הרוחות, נמצא הפונדק הזה?!

היא סברה כי כולם מסכימים עימה.

הפרק הקודם		הפרק הבא