החיים קשים שאתה בן 15 וחצי

פרק חדש! בבקשה להגיב. וסליחה שהוא קצר כל כך, הפרק הבא יהיה יותר ארוך.

מה היא אמרה? מייקאובר? לא נראה לי. 

"רוזי? רוזי!!" צעקה ניקי כאילו אני חירשית. מה שאני לא, אולי אני חצי עיוורת ואני חייבת להרכיב משקפיים מכוערים ביותר, אבל חירשת אני לא. קדימה ניקי, את לא חייבת לצעוק. 

"מה? לא! אני לא מתכוונת לעבור מייקאובר מטומטם!" אמרתי והבטתי בהן במבט דודה ג'יני. כן כן. יש מבט כזה. אתה פשוט צריך לתקוע את המבט הכי רצחני שלך ולהתמקד בהרג חדי קרן, לשים ידיים על המותניים ולנשום עמוק והנה לך מבט דודה ג'יני. 

"רוז! זו השנה השישית שלך ואת עוד לא התנשקת. את יודעת בחופש הזה מולי מצאה חבר?" אמרה רוקסן בטון רחמני.

"ורוז, אנחנו אוהבות אותך אבל את לא תמיד אומרת שאת רוצה להיות מקובלת ומטופחת? את אפילו לא מנסה!" אמרה דומניק. 

אוקיי, מספיק. הן מתחננות לבוא לכאן, ואז הן מתחילות להוציא עליי את הכעסים שלהן?! וואו, זה מעצבן. 

"אולי די?! אתן לא יכולות לעשות לי את זה! אני לא יכולה יותר! כל החיים שלי אני מבלה עם חבורה של מושלמות. אוקיי?! זה נמאס. אתן שתיכן מושלמות ואם אני אנסה לחקות אותכן, אני רק אראה כמו הפלפאפית זונה. וזה לא מתאים לי." צעקתי ורצתי אל מחוץ לחדרי עם דמעות בעיניים. 

בדרך כלל אני לא בוכה. בכל זאת, עד גיל 11 הייתי מבלה עם ג'יימס, אל, פרד וטדי. שעכשיו הוא ועוד אחת מבנות המשפחה המושלמת שלנו, ויקטואר, מאורסים. כאילו באמת? יש אותכם ביותר קיטשים? זה בכלל חוקי?!, בכל מקרה, עד גיל 11 הייתי עסוקה בלשחק קווידיץ' ודברים כאלה איתם, אז בואו נגיד שלא היה לי זמן לבכות, כי מי שהיה בוכה רוב הזמן היה ג'יימס אחרי שהייתי בועטת בו. 

את האמת, אני הרבה יותר מחוברת לג'יימס ולמפגרים שנקראים בני משפחת וויזלי\פוטר מאשר לבנות שבמשפחה הזאת. באמת. 

אז רצתי למטה, בוכה בהיסטריה (כן, התחלתי לבכות כאילו אני במחזור וכל השוקולד שבבית נגמר.) עברתי את אמא שבדיוק סיימה לכתוב איזה דו"ח דבילי, את אבא והוגו שניסו להשלים את שיעורי הבית שנתנו להוגו בחופש והוא לא עשה אותם, ורצתי החוצה, אל החצר שלנו. 

אמא אף פעם לא רצתה לגור בעיר גדולה ותעשייתית, ואבא גדל בבית של סבא וסבתא וויזלי, אז לגור בכפר תמיד היה החלום האידאלי שלהם. אז יש לנו בית קטן ומטופח במרחק של 10 דקות נסיעה מכפר קטן. ולבית הזה, שלדעתי הוא מפגר, כי הוא מזכיר לי בית של משפחה מהאגדות, יש חצר גדולה, שכוללת מספיק מקום כדי לשחק קוודיץ', כמה עצים, נחלון קטן שעובר בשטח שלנו והחלק הכי טוב, המאורה הקטנה שלי ושל הפוטרים. 

בגיל 7 קראתי סיפור על על חבורה של ילדים שיש להם מאורה סודית. אז החלטתי שגם אני רוצה. (כמה דפוקה הייתי אז.), ובדיוק אז ג'יימס, אל ולילי הקטנה באו אלינו לכמה שבועות, כי דוד הארי ודודה ג'יני טסו לחופשה ב.. אממ.. חור כלשהו? אה, הם טסו ל..יפן? לא משנה, אני סיפרתי לג'יימס ולאל על המאורה הסודית, אז החלטנו לחפש לנו מאורה סודית משלנו. ובאמת ובסוף החורשה הקטנה שהייתה לנו, קצת אחרי הנחלון, היה מאורה קטנה שחצובה בסלע. וזה הפך למאורה הסודית שלי ושל הפוטרים. במשך כל השבועות ההם, הבאנו אליה כל מיני שטיחונים וכריות ישנות, ודברים כאלה ואני הכנתי שלט מעץ שרשום עליו : "אמעורא הסודיט של רוזי ג'יימס ואל פולשים לחו הביתא!!!!" כן. כתיבה לא הייתה הצד החזק שלי. ואחרי שהם הלכו, אני הייתי מתבודדת שם שעות, קוראת ספרים, משחקת משחקי דימיון מפגרים ודברים דפוקים אחרים. 

בחופשות היינו מבלים שמה, ולפעמים גם טדי היה מגיע והיינו מצרפים אותו למשחקים שלנו, ואם פרד ורוקסן היו מגיעים היינו מגרשים את רוקסן, ופרד היה בא ומשחק איתנו. וככה השלט שהיה תלוי על המאורה התמלא בשמות. 

כשגדלנו הזנחנו את המאורה, אבל אני לא שכחתי אותה. תמיד שהיה לי רע ועצוב, או כשאמא כעסה עליי כי הצקתי להוגו, הייתי בורחת לשם. ואני עדיין עושה את זה. 

אז עכשיו אני בוכה פה, ומייללת על מר גורלי. אולי אני פשוט אשאר ואגור פה. זה יכול להיות נחמד. 

אבל אחרי שנרגעתי קצת, והתחלתי להבין שלמרות שרוקסן ודומיניק הן נוראיות, הן רוצות לעזור לי. 

החלטתי לעלות למעלה, וכבר קלטתי שהשמש שוקעת, ומחר חוזרים להוגוורטס. חיוך עלה על פניי. מהרגע הראשון שהגענו לשם, כלומר, אל, רוקסן, דומיניק, מולי ואני בשנה הראשונה, ידעתי שזה המקום שלי. זה הבית האמיתי שלי. כלומר, אז הייתי ילדה דפוקה עם שריטות על הברכיים שחושבת שמשחקי דימיון זה המטרה של החיים, אבל עדיין.

"ניקי, רוקסן, אני מצטערת על ההתנהגות שלי." סיננתי. 

"אוי רוזי," חיבקה אותי דומיניק. הילדה הזאת דומה לוויקטואר בהתנהגות כמו שאל דומה להארי במראה. כאילו יש אותכן ביותר דביקות וסלחניות. ורגשניות?! 

גם רוקסן חיבקה אותי. אבל לה לא היו דמעות בעיניים כמו ילדה בלונדינית עם שורשיי ויליה שאני מכירה. 

"טוב אז.. למייקאובר שלך?" חייכה אליי רוקסן ואני הנהנתי בדממה. 

אני מצטערת שאני חוזרת על זה. 

אבל... נדפקתי בענק.

הפרק הקודם		הפרק הבא