לב החשכה

פרק 1

עניין משפחתי

גשם קר של סוף החורף ירד בקילוח על הרחוב העירוני השוקק. מכוניות שייטו בין השלוליות, חלונותיהן מצועפים באדי נשימותיהם של יושביהם הדוממים. אנשים נושאים מטריות גדולות חלפו על פני בתי העסק, נחפזים ורציניים. העננים נסחפו בשמיים, כשם שהבל נשימתו החמים של האביב המתקרב מבריח אותם הלאה.

העיר הייתה בתנועה מתמדת, חסרת מנוחה. איש לא הבחין באדם אחד שהיה מובדל ממחזור החיים העירוני הבלתי פוסק.

זה היה גבר צעיר, גבוה ורחב כתפיים, שנשען על קיר חיצוני של בית קפה קטן, במחסה הצנוע של הגגון הקדמי. מכנסי הג'ינס הפשוטות שלבש היו רטובות בירכיים, והמיזע שלבש היה ספוג מים; שיערות חומות כהות נדבקו למצחו ברטיבות תחת כובע המיזע שכיסה את ראשו. אך לא נראה שמצבו מפריע לו כהוא זה. הוא סרק את הרחוב הפעלתני בעניים ירוקות, בציפייה.

אחד העוברים והשבים חמק תחת הגגון, סגר את המטרייה שלו (לא מבלי להיאבק בה) וניער את הגשם מעליה. הוא היה גבר מדולל בגיל העמידה, בעל שיער בהיר מאפיר ומשקפיים עבות. הוא לבש מעיל גשם ארוך, בלוי ומטולא במרפקים. הוא הבחין בגבר הצעיר ודחף את משקפיו במעלה אפו במבוכה.

"בנג'מין טרנר?"

בן התנתק מהקיר והוציא את ידו הימנית מכיסו על מנת ללחוץ את ידו של האיש. שמו היה ארתור סטאקר, ובן בילה את חודשי החורף בחיפוש אחריו.

לפני כמה רגעים חש מעט לחוץ לקראת הפגישה הזו, אך ברגע שהאיש פנה אליו בשמו הרגיש טוב יותר עם עצמו, כאילו מעמסה הוסרה מכתפיו. כבר חודשים שאיש לא כינה אותו בשם המשפחה של אימו, שהיה שם משפחתו האמיתי.

"תודה שהסכמת להיפגש איתי," הוא אמר לארתור סטאקר. "בוא ניכנס. אני אזמין אותך לכוס תה."

סטאקר נראה מלא הקלה כשבן הציע זאת. הם נכנסו לבית הקפה המחומם והתיישבו בשולחן פינתי, הרחק מהסועדים האחרים. מלצרית לקחה מהם את ההזמנה והתרחקה.

"מה קרה לפנים שלך?" שאל אותו סטאקר, כנראה בניסיון להפיג את המתח, מחווה אל אזור הגבה הימנית שלו.

בן נגע בסימן הכחול שניקד את פניו. "תאונת קווידיץ'," הוא הסביר, לא בלי מבוכה.

מבט נוגה חלף את פניו של סטאקר. הדבר הראשון שבן למד בבית משפחת פוטר היה שמשחק הקווידיץ' הוא הפעילות הפופולארית ביותר בקרב הקוסמים. בן יכול היה להבין מדוע – הספורט היה מרגש ומסוכן בדיוק במידה הרצויה. אך לפעמים התחרט קצת על שהיה כה נלהב לבקש מאחותו למחצה ללמד אותו כיצד לשחק.

הוא למד שבמשחק ישנם ארבעה תפקידים, רודף, חובט, שומר ומחפש. אחרי היכרות קצרה עם כל תפקיד, היה ברור לבן שחובט הוא התפקיד שיהלום אותו הכי טוב. הוא ניסה להסביר לאביו שמאז ומתמיד שיחק בתפקידי הגנה בכדורגל, אך זה לא נחשב בעניו כתירוץ – הוא עמד על כך שבן יהיה רודף.

"בני פוטר הם רודפים או מחפשים," הוא הסביר לו בעודו מחזיר את ארבעת הכדורים לתיבה, כאילו זה היה עיקרון פשוט אך משמעותי ביותר במשחק. "סבא שלי היה רודף, אבא שלי היה מחפש, אני הייתי רודף ואחותי הייתה מחפשת. ועכשיו ליליאנה היא מחפשת, ואתה תהיה רודף. זה מושלם."

בן בכלל לא חשב שזה מושלם, אבל שמר את דעותיו לעצמו. הוא חש שהיה נהנה לשחק הרבה יותר כחובט, אבל תפקיד הרודף לא היה נורא במיוחד (להוציא את החבורות שספג ממרביצנים סוררים). מלבד זאת שליליאנה תפסה אותו לשיחה ביום ראשון אחד כשפנו להחזיר את המטאטאים והכדורים לצריף וביקשה ממנו בעדינות שיעשה כל שביכולתו להיות רודף, כי זה חשוב לאבא שלהם מאד. הוא היה קשור מאד לאחותו, היא סיפרה, ואיבד אותה באופן טרגי. אך מאז שבן נכנס לחייהם, משהו בו קיווה לשמר אותה בחיים על ידי כך שישליך את דמותו ואת דמות אחותו על ילדיו.

בן הסכים לכך. הוא אולי לא תמיד חש קרוב לאביו כפי שהיה עליו להיות, אבל הם חיו תחת אותה קורת גג, ובן היה מוכן לספוג כמה מרביצנים כדי לגרום לו נחת.

המשקאות שלהם הגיעו והמלצרית התרחקה שוב. סטאקר בלע את המשקה במהירות שבוודאי צרבה את לשונו, כאילו לא טעם תה כבר שנים. בן לא היה מופתע אם היה מתברר לו שזה לא רחוק מהמציאות.

"איפה אתה מתגורר כרגע?" הוא שאל, בעיקר מתוך נימוס.

"הוריה של אשתי. הם מוג - ..." סטאקר בלם את עצמו ברגע האחרון. "כלומר, הם היו נדיבים מספיק בשביל לאפשר לנו להתגורר אצלם, פה בלונדון. זה לא הסידור הכי נוח, ואני שונא להכביד עליהם, אבל..."

"שמעתי שפתחו מרכז ל... אנשים שאיבדו את בתיהם. איפה שהוא באזור הכפרי," סיפר בן, נמנע גם הוא משימוש במושגים מפלילים. בחודשים האחרונים אומנם הסתמנה רגיעה מסוימת בצד של חסרי הקסם בסכסוך, אבל זה היה רחוק מלהיות הסוף. זה שהכותרות הראשיות בעיתונים כבר לא עסקו בנושא, והכרזות המזכירות לתושבים לשמור על ערנות כבר לא כיסו כל משטח אפשרי, לא אמר שאפשר היה לדבר על קוסמים ומוגלגים בחופשיות במקום ציבורי.

אביו של בן לא ראה את הרגיעה כמשהו טוב. בן שמע אותו מתייחס אליה מספר פעמים באוזניהם של טד ואדון וויזלי כ"שקט שלפני הסערה".

סטאקר נראה סולד מהרעיון. "אם תשאל אותי," הוא אמר בהסתייגות, מסתכל לתוך התה המהביל. "זה כמו להניח נקניק מתחת לאפו של כלב שמירה. זה רק עניין של זמן עד שגם המקום הזה ימחק."

"זה עדיף מאשר להיות חסר בית, לא?"

בן ראה במבטו של סטאקר שהוא כלל לא מסכים איתו, ומייד הצטער על מה שאמר. כקוסם שנאלץ לברוח מביתו לאור האיום, ובשלב מאוחר יותר שוב חמק מלכידה בעור שיניו, היה עליו לדעת שזה דבר חסר טאקט לומר. עניו של סטאקר היו בהירות, ולרגע נדמה היה לו שהוא רואה בהן את הברק הכחול שראה לפני שישה חודשים. הוא הדחיק את המחשבה והפציר בעצמו להגיע לעיקר.

"לא על זה רציתי לדבר איתך," הוא אמר בטון ענייני. "הבנתי שהכרת את אמא שלי. למדתם יחד בבית הספר, לא?"

"כן, ומאוחר יותר גם התחלנו את לימודי הריפוי ביחד. אבל אוליביה לא יכלה להרשות לעצמה להמשיך את הלימודים, ועם הזמן הקשר בינינו ניתק. אני לא מתיימר להיות החבר הטוב ביותר שהיה לה, אבל היא מעולם לא דיברה על חברים אחרים..." כעת סטאקר בחן את בן בעניין מהול במבוכה. "אני לא רוצה לחטט, אבל... זה נכון? מה שאומרים עליה ועל פוטר?"

"מתי הייתה הפעם האחרונה ששמעת ממנה?" בן שאל, מתעלם מדבריו האחרונים של סטאקר.

"אוה, לפני שנים. זה היה לפני שהתחתנתי – לפחות עשרים שנה."

"אם כך, אין סיכוי שאתה יודע איפה היא הייתה יכולה לחפש מחסה?" שאל בן באופן כמעט נואש. במהלך כל הזמן בו חיפש מישהו שהכיר את אימו כשחיה בעולם הקסמים, נבנתה בו תקווה שבקרוב יגלה שהיא הצליחה לברוח, כמו רבים אחרים, וכעת מסתתרת היכן שהוא בעולם הקוסמים. אך למשמע דבריו של סטאקר, המבנה העדין התמוטט.

סטאקר הביט בו ברחמים. "אני מצטער, לא שמעתי ממנה כלום."

"אתה בטוח שאתה לא מכיר מישהו אחר שהיא הייתה יכולה לפנות אליו?"

ברור היה שסטאקר מנסה לחשוב. הוא הנד בראשו, אך מיהר להוסיף, "לקחתי איתי כמה אלבומים ישנים כשברחתי. אני יכול להסתכל ולראות אם אני מזהה מישהו שהיה קרוב אליה."

"זה יעזור לי מאד. תודה," אמר בן בחיוך, למרות שהייאוש הכביד על ליבו. בחוץ הגשם עוד ירד, והוא הרגיש רחוק מתמיד מאימו.

הוא הזמין את סטאקר לארוחת צהריים מוקדמת לפני שנפרדו. ברור היה שהאיש זקוק לארוחה טובה, מלבד זאת שבן רצה לשמוע סיפורים על אימו בצעירותה. הוא לא התאכזב; כשהיה שבע, סטאקר היה מעיין נובע של סיפורים.

כשנפרדו בחוץ עם הבטחה לשמור על קשר הגשם כבר פסק, וקרניים בהירות של שמש האירו את השלוליות מבין העננים הנסחפים. האופנוע של בן חנה מול בית הקפה, טיפות המים שניקדו את גופו השחור והמצוחצח בורקות כמו פנינים. בן כבש את הקסדה המכושפת שהייתה שייכת לסבו, התניע את האופנוע בנהמה עמוקה כגרגור של אריה וגלש לתוך התנועה.

למרות שחי בבית קסום לכל דבר במשך ששת החודשים האחרונים, שיבה אל עולם המוגלגים הייתה נוחה וטבעית עבורו. ליליאנה, כמו רבים אחרים מקרובי המשפחה, התנהגה כסהרורית בעולם המוגלגים. כל דבר בלבל אותה, מהרמזורים והצמתים עד התחבורה הציבורית והחנויות. נראה שאביו וטד מכירים את העולם הזה מעט יותר טוב, אך גם הם נטו לא להבחין באור האדום במעבר החצייה או שניסו להיכנס לרכבת התחתית דרך שער היציאה.

המוגלגים עשו מאמצים רבים להרחיק את הקוסמים מהם כמה שיכלו, מתוך פחד מהשונה. בעת שנחשף לראשונה לעולם הקוסמים, הכעיס והעציב את בן שהם פולשים לחברה אחרת באכזריות כזו ומחריבים אותה. אך אז הוא עדיין לא הבין שחברת הקוסמים כלל לא הייתה נבדלת מהמוגלגים. למעשה, הקוסמים היו כה מעורבים בעולם של המוגלגים, שגם לו רצו שני הצדדים, לא ניתן היה לנתק את הקשר. הם חלקו את אותה הארץ, אחרי הכל – עולמם של המוגלגים היה גם עולמם של הקוסמים. כמו שבן רכב על האופנוע שלו בלונדון המוגלגית כששרביט קסמים בכיסו, קוסמים חיו בתוך עולם של המוגלגים מאז ומתמיד.

הוא הגיע לדרך צ'רינג קרוס והחנה את האופנוע שלו במקום הקבוע שתפס כשביקר בסמטת דיאגון. דלת הפונדק העתיקה של 'הקלחת הרותחת' בלטה בסגנונה המיושן בין הבתים המודרניים, אך זה כבר לא צרם לעינו של בן כעת. הוא נכנס פנימה בטבעיות, לא מעורר את חשדם של איש מהעוברים והשבים.

הפונדק הספיק להשתקם מאז האירוע האלים בסוף הקיץ, וכעת העסקים התנהלו כרגיל (עד כמה שניתן היה, לאור האיום המתמיד). בן זכה במספר מבטים סקרניים מקרב הסועדים – מעט מאד קוסמים הסתובבו בעולם המוגלגים בימים אלה – אך האפלוליות הקבועה של אולם הסעודה הרחיקה מעליו התעניינות נוספת ובלתי רצויה. רק שני ההילאים, גברים חמורים במדים אדומים שעמדו על משמרתם בפינת אולם הסעודה, המשיכו להסתכל בו בחשדנות מסוימת. הוא חצה את האולם אל הדלת בצד הנגדי, חותך את עשן המקטרות שמילא את האוויר, ידיו בכיסיו וראשו שפוף, מעוניין למשוך כמה שפחות תשומת לב.

אך ברגע שרגלו דרכה על אבני הריצוף הבהירות של הסמטה הרחבה והמתעקלת הוא לא יכול היה להימנע מהמבטים יותר. קוסמים ומכשפות לבושים גלימות ועטויים מצנפות בשלל צבעים וגזרות נעצו בו מבטים מהדוכנים שמחוץ לחניות ומבעד לחלונות הראווה. כמה אפילו הצביעו, וקבוצת נערות הסמיקו ורכנו להתלחשש ביניהן כשעבר על פניהן מול חנות למוצרי קוסמטיקה (בחלון הראווה הוצגו בובות עץ נעות שהתאפרו וסירקו את שיערן של חברותיהן מול שולחנות איפור מסוגננים). הוא חש שפניו מתחממות וכיסה את ראשו בכובע המיזע שלו, במחשבה שזה יכול רק לעזור לו להתנער מתשומת הלב הבלתי רצויה.

הוא עדיין לא התרגל להתעניינות הגורפת הזו בו. הוא בהחלט לא היה רגיל להיות מפורסם. זה היה מגוחך בעניו, כמה אנשים מתעניינים בו רק בגלל שהוא נכדו של הארי פוטר. בשבועות הראשונים למחייתו בעולם הקוסמים, העיתונים היו מלאים בכותרות כגון, "שערורייה חדשה בבית משפחת פוטר", "פוטר מכיר בבנו הממזר" ו"עוד לא אבדה תקווה לשם פוטר". אביו ואחותו השכילו להתעלם מהן, ואף להתלוצץ על חשבונן – הם היו רגילים ששמם מופע בעיתון ושאנשים מסתכלים עליהם כשהם עורכים קניות. בשביל בן זה לא היה כל כך פשוט.

הוא סר מהדרך על מנת לאפשר לקבוצת ילדים משחקים לחלוף על פניו. שלושה קשרו גלימות שחורות סביב צווארם, ורדפו אחרי שני ילדים נוספים, שאחד מהם עטה מצנפת ענקית וזקן לבן מזויף. בפינת הרחוב, ליד מדרגות בנק הקוסמים, להקת נגני רחוב בעלי אוזניים מחודדות מילאו את הצהריים במנגינות עליזות. בראש המדרגות, בן הבחין בזוג קוסמים מהודרים לוחצים בחשדנות את ידיהם של שני גובלינים מחויטים ומחודדי שיניים. החיים התנהלו פחות או יותר כהרגלם, למעט הילאי חמור סבר שחלף מידי פעם, והתמונות הרציניות של בכירים במשרד הקסמים שנעו בשער העיתון שהוצא למכירה מחוץ לחנות הספרים. בן מעולם לא הפסיק להתפלא מהאווירה הקסומה והייחודית של סמטת דיאגון.

הוא נעצר מול חלון ראווה של חנות בגדים יוקרתית. שמלה בצבע ארגמן כיכבה בקדמה, עוטפת רקדנית בלתי נראית המתנועעת בתנועות ריקוד חינניות. היא הייתה יפיפייה, אך לא היא שמשכה את תשומת ליבו של בן. מעט מאחוריה, בין שלוש שמלות אחרות, הייתה שמלה שחורה שהתנועעה בצורה מחושבת, כמעט ביישנית. היו לה שרוולים דקיקים, רחבים, והמחשוף המרובע והמחוך היו מקושטים סרטי משי צחור.

בן מצא את עצמו מסתכל עליה זמן ממושך. לרגע שקע בחלום להיכנס לחנות ולרכוש אותה, ואז לנסוע לאקדמיה בה מורגנה למדה ולתת לה אותה במתנה. זו הייתה בדיוק שמלה מהסוג שמורגנה אהבה. הוא דמיין כמה יפה היא תהיה בה...

הוא אילץ את עצמו להתפכח. גם אם היה לו מספיק כסף של קוסמים בשביל לקנות משהו כזה, הוא ומורגנה לא דיברו מאז הלילה בו אלבוס נלקח. הוא תיאר לעצמו שהיא מאד עסוקה באקדמיה – מלבד זאת שבזמנו הוא הבין מאלבוס שלא ניתן לשלוח לשם ינשופים – ושהיא לא יכולה לחזור לאנגליה סתם כך כדי לבקר אותו. לא שיש לה סיבה, בעצם. הם לא היו זוג, או משהו כזה. הם בסך הכל חלקו נשיקה. נכון, בן רצה להאמין שתהיה לזה משמעות... אבל נראה שהוא טעה בנושא הזה. הוא ידע שגם זה קורה לפעמים.

חבורת הילדים חלפה מאחוריו בריצה מלווה צווחות חדווה. בן הוער משרעפיו והסתכל לכיוונם.

"בו!"

הוא כמעט צעק מרוב בהלה. פנים לבנות מפחידות היו קרובות מאד לשלו. לקח לו רגע להבין שזו רק מסכה של פנים לבנות נחשיות. האדם שעטה אותה, שהיה עטוף בגלימה שחורה וברדס ואחז שרביט לבן, המשיך בדרכו, מבהיל את העוברים והשבים, שקפצו וצחקו.

מעט מבולבל, בן המשיך בדרכו. תוך מספר דקות הגיע למעוז חפצו.

דודו ובן דודו של אביו ניהלו חנות תעלולים. ביצוע מעשי קונדס היה עוד אחד מהתחביבים הקסומים שלא היה להם מקביל בעולם המוגלגים, והוא היה בעל מקום מרכזי בחיי הקוסמים. ניתן היה לראות זאת בברור לפי חזיתה של החנות בלבד.

החנות הייתה מתחם בעל שלוש קומות, שאכלס מבנה שלם. החזית נצבעה בכחול עמוק, וורוד וזהב נוצץ שגרמו לה לבלוט מבין שאר החנויות כמו טווס. חלון הראווה של הקומה הראשונה היה מלא צעצועים קסומים נפלאים, כלובי זהב שהכילו יצורי פלא מזעריים וקופסאות נוצצות של ממתקים. חבורה גדולה של ילדים התגודדה סביבו בהתפעלות למראה הלטאות הצבעוניות המבריקות ובובות הפרווה המרקדות. התעלולים המתוחכמים יותר (שהיו גם מסוכנים בהתאם) הוצגו בקומות העליונות.

מעל דלת החנות, שהייתה צבועה בכתום בוער, היה תלוי שלט צבעוני שהכריז באותיות נוצצות ומסולסלות: 'חנות התעלולים של האחים וויזלי – מאז 1996'.

בפנים, החנות הייתה לא פחות צבעונית ומלאת חיים. מייד כשנכנס בן הוקף קולות נקישה, צלצולים, ורעשים מגוחכים אחרים שפלטו תעלולים למיניהם כשהלקוחות (שרובם היו למעשה אנשים מבוגרים) ניסו אותם. בן פילס את דרכו בין הלקוחות והמוצרים המתנועעים אל פינת ההמתנה הנוחה שנועדה להורים. כפי שציפה, מצא שם את ג'ורג' וויזלי.

דודו של אביו ישב על כורסתו הקבועה תחת החלון, רכון קדימה בהתלהבות בעודו מספר סיפור לחבורת ילדים קטנים מרותקים שישבו לרגליו. למרות גילו, ג'ורג' היה רזה, קל רגליים ונמרץ, ותמיד התבדח.

"... ואז, בדיוק כשחשבו שהכל אבוד, נוויל לונגבוטם – שכולם חשבו אז שלא יגיע רחוק – הניף את החרב האגדית של גריפינדור וכרת את ראשו של הנחש באבחה אחת!" – הוא ליווה את התיאור בהדגמה פיזית מעט מוגזמת – "והקרב התחיל שוב. מישהו בקושי שם לב שהארי נעלם – "

"הוא לא באמת היה מת!" קרא אחד הילדים בחדווה.

"הי, אל תהרוס את הסיפור! כמו שאמרתי, הארי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. רגע אחד הוא שכב שם, קר ודומם כמו אבן, וברגע השני כבר לא. אדון האופל הדף באכזריות את כל מי שהעז לעמוד נגדו. זה היה יכול להיות הסוף המר. אבל אז הארי הסיר את גלימת ההעלמות – שתחתה הסתתר – והתייצב מול אדון האופל באומץ..."

"אבא שלי ממש יודע לספר את הסיפור הזה." פרד וויזלי, בנו של ג'ורג', התנתק מהלקוחות לרגע על מנת ללחוץ את ידו של בן. הוא היה גבר בגילו של אביו של בן, ולא היה דומה כלל לצד של משפחת וויזלי. הוא היה מוצק ושחום, ושיערו היה כהה ומתולתל. הפרטים היחידים שירש מאביו היו עניו הבהירות וחיוכו האדיר.

"זה באמת קרה?" שאל בן, שאף פעם לא יכול היה להיות בטוח.

"יכול להיות שהוא מגזים קצת, אבל באופן עקרוני כן. הוא היה שם. הי, תודה שהסכמת להגיע."

"אין שום בעיה. במה אני יכול לעזור?"

"... הקללה האדומה פגעה בחזהו של אדון האופל. אך זו לא הייתה קללה הורגת, כי הארי מעולם לא כיוון בשביל להורג. זו הייתה קללה של פירוק מנשק. שרביטו של אדון האופל הועף מידו, רגע אחרי שהטיל את הקללה ההורגת. ובעוד קרן השמש הראשונה חודרת לתוך האולם הגדול, הקללה שבה אל בעליה, ושמה קץ לחיו. זה היה סופו של אדון האופל הנורא, וזו הסיבה שבשני למאי כל שנה אנו חוגגים את יום הניצחון."

הילדים, שהיו מסופקים מהסיפור, התפזרו. ג'ורג' קם לברך את בן.

"נהדר שהגעת! נהנית מהסיפור?"

"בטח," השיב בן בשמץ מבוכה. אנשים תמיד נהגו בו בכבוד כשהיה מדובר בסבא שלו, אבל הוא לא ידע איך עליו להרגיש לגבי האיש הזה.

"אני רוצה להראות לך משהו." הוא חמק לרגע אל החדר האחורי וחזר עם קופסת קרטון שטוחה. הוא פתח אותה בגאוות יוצר לעיני פרד ובן.

בפנים נחה מסכה. היא דמתה מאד למסכה שבן ראה ברחוב, עם אותן ארובות עניים צרות ומרושעות ואותם נחיריים מוארכים ופחוסים, כשל נחש. אך המסכה הזו הייתה יפה בהרבה. היו לה שפתיים מעוצבות, צרות ורעות מזג, ועיטורים שחורים מרושעים הקיפו את העניים. שולי המסכה נצבעו זהב עמום, שירד בעיטורים אל המצח.

"זה נראה נהדר, אבא. ממש התעלית על עצמך השנה," החמיא לו בנו.

"אלה יהיו הפנים של זה- שאין- לנקוב- בשמו השנה," הסביר ג'ורג' לבן, שברור לא הבין במה מדובר. "אתה יודע, אדון האופל. במשרד הקסמים יש וועדה מיוחדת שמנהלת את האירועים של יום הניצחון, גם השמחים וגם העצובים. בכל שנה היא שולחת כמה קוסמים מתנדבים שמתחפשים לאתה- יודע- מי ולנתינים שלו ומבהילים אנשים בשבועיים שלפני החג, ובשני למאי עורכים טקס גדול בו מביסים אותם. זה מאד סמלי.

"אבל זו לא הסיבה שהזמנתי אותך. אתה מבין, בליל השני למאי מקובל לערוך קרב ראווה שחותם את אירועי החג. הקרב אמור להיות בין הארי לאתה- יודע- מי, כמובן, וכל ההכנסות הולכות לצדקה. בדרך כלל מבקשים ממני להכין את התחפושת בשביל האיש הרע.

"בכל אופן, קרה והשנה אנחנו קצת מתקשים למצוא מישהו שיגלם את הארי. אז חשבתי לעצמי, והגעתי למסקנה שיהיה הולם אם זה יהיה אתה."

"זה רעיון מעולה, אבא," אמר פרד לפני שבן הספיק להבין מה ביקשו ממנו לעשות.

"למה אתה נשמע מופתע?"

"אני... לא נראה לי," אמר בן בהיסוס.

"אני יודע שזה יכול להיות קצת מלחיץ לעמוד על במה מול כל כך הרבה אנשים, אבל רק תחשוב כמה נפלא זה יהיה! אף פעם לא היה לנו מישהו שבאמת היה כל כך דומה להארי. וזה טוב שהילדים של היום לא ישכחו את המורשת."

"אני לא כל כך טוב בלחשי קרב," בן ניסה להסביר.

"אתה לא צריך להיות טוב בשום דבר, בן," הבטיח לו ג'ורג'. "זה קרב ראווה. זה הכל הצגה. ברור שיהיו חזרות, וילמדו אותך כל מיני טריקים, בעיקר בשביל הרושם. אבל אתה לא באמת תילחם – המטרה היא שתנצח."

בן עדיין לא היה משוכנע.

"תשמע," אמר ג'ורג' ברצינות לא אופיינית, סוגר את הקופסא. "אני יודע שאתה וג'יימס לא לחלוטין רואים עין בעין, אבל אני באמת חושב שזה יקרב אותך למשפחה. חוץ מזה שאבא שלך יתגאה בך מאד."

המילים האלה נגעו לליבו של בן. הייתה לו תחושה שבהמשך יתחרט על כך, אבל הוא הסכים להצעה של ג'ורג'.

הפרק הקודם		הפרק הבא