לב החשכה

פרק 2

השקט שלפני הסערה

לאחר הקרב האחרון, הוקמה בהוגוורטס אנדרטה לזכר הנופלים, במקום בו הם קיפחו את חייהם. עוף החול עשוי השיש הלבן, בעל הנוצות הזהובות שהשתרגו בתוכו ועניו העשויות אבני אודם ליווה את ג'יימס לכל אורך שנות לימודיו.

הוא קיבל את פניו בכנפיים פרושות בפעם הראשונה בה נכנס לטירה, ביום הראשון, המפחיד והמרגש, של שנתו הראשונה בבית הספר. הוא השגיח עליו בעודו מתבגר, צובר ידע וניסיון, הופך לקוסם. הוא היה שם בכל תהלוכת ניצחון של תלמידי גריפינדור אחרי משחק קווידיץ' מוצלח, ובכל שיבה מלאת תבוסה אחרי ההפסדים. הוא צפה בכל פעם שיצא להוגסמיד, בכל פעם שתכנן מעשי קונדס עם חבריו, והשרה בו אומץ בכל פעם שהזמין נערה לצאת איתו.

אך במהלך נעוריו, ג'יימס מעולם לא עצר לתת מחשבה על השמות הרבים החקוקים בבסיסו העגול. הוא תמיד ידע שהם שם, ידע מה משמעותם, אבל מעולם לא באמת עצר לקרוא אותם. מעולם לא הקדיש מחשבה לעובדה שכל שם היה בעבר אדם – אדם שמת בקרב עקוב מדם כדי שהוא, ג'יימס, וגם אחיו וילדיו, יוכלו לחיות בעולם טוב יותר. דודו פרד, הוריו של טדי, חברי מסדר, קוסמים ומכשפות בוגרים וגם תלמידים צעירים – עשרות אנשים אותם מעולם לא זכה להכיר.

אך כשנעוריו הרחק מאחוריו ויום הניצחון קרב בצעדי ענק, המחשבה עליהם חלשה במוחו. האם יוכל לעשות עבור ילדיו את מה שהם עשו עבורו? האם יוכל להעניק להם חיים טובים יותר, שקטים, ללא איום מפני אנשים שרצו אך ורק ברעתם?

קול בראשו הזכיר לו שילדיו הם למעשה כבר לא ילדים, אלא אנשים בוגרים, שמעוניינים להיאבק לא פחות ממנו. הידיעה מלאה אותו גאווה, אך גם חשש גדול. לרגע הוא לא הרשה לעצמו להאמין שהשקט היחסי שהשתרר בעולם המוגלגים בחודשים האחרונים הוא סימן לגוויעת האלימות. הוא ידע שהמאבק רק ילך ויחריף, ומשפחתו הייתה בדיוק בעין הסערה. אולי דווקא השקט המתוח הזה, חוסר המעש של החודשים האחרונים, הוא שגזל את שנתו בלילות ועורר בו חלומות מוזרים ומטרידים...

הוא הפסיק להרהר כשחש אדם לצידו. זה היה פרופסור לונגבוטם, חברו הוותיק של הוריו ובעבר מורו לתורת הצמחים.

"מה מביא אותך להוגוורטס, ג'יימס?" הוא שאל בעודם לוחצים ידיים. שיער השיבה הדל שכיסה את ראשו השמנמן היה לח מהגשם האפור שירד בחוץ; שרוולי גלימתו הפשוטה היו מופשלים ומגפיו מוכתמות בוץ, כמו זוג כפופות העבודה שהיו תחובות בחגורתו עמוסת הכיסים.

"אני נפגש עם רוזי, לעבור על הניאום לטקס יום הניצחון," השיב ג'יימס, מנופף במגילת הקלף המגולגלת שבידו כדי להדגיש את דבריו.

"אה, אתה תנאם גם השנה?"

"אני יודע שזה משעמם. אבל המסדר חשב שזה יהיה משמעותי שאני אדבר השנה, לנוכח המצב."

"לא, לא, זה טוב מאד. ירשת את הנטייה של הארי לא לנסות לייפות את הדברים, וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו."

"אני שמח שאתה חושב ככה, פרופסור."

פרופסור לונגבוטם פתח את פיו, התחרט, הסמיק, שקל את מילותיו בשנית ולבסוף אמר, "שמעתי שהבן שלך ישתתף בקרב הראווה השנה."

ג'יימס ידע שהנושא יעלה במוקדם או במאוחר. כותרת בודדה בעיתון 'הנביא היומי' הייתה כל מה שהיה דרוש כדי שהידיעה תתפשט בכל רחבי הארץ. הוא שמע את המשפט הזה מכל אדם איתו דיבר מאז שהידיעה פורסמה. זה היה קצת מעצבן, כמו בכל פעם שכתבו על המשפחה שלהם בעיתון, אך הפעם התחושה לוותה בכמות בלתי מבוטלת של גאווה.

"אה, כן. המארגנים לא יוכלו למצוא מישהו דומה יותר לאבא," השיב ג'יימס, מנסה ליצור אווירה מבודחת.

"טוב לראות שהוא מרגיש קרוב למשפחה," אמר פרופסור לונגבוטם בחביבות אופיינית, וג'יימס הסכים.

בנעוריו הוא השתוקק להופיע באותו קרב ראווה שנתי. תשומת הלב וההתעניינות הציבורית שהיה צפוי לקבל קסמו לו באותה תקופה. הוא תמיד חיפש סיבות להתבלט אז (ייתכן שזה נבע מהחיבה האין סופית שהורעפה על אחותו הקטנה בשל היותה הבת היחידה, או לאור כישרונותיו הבלתי נדלים של אחיו בתחום האינטלקטואלי). אבל אביו אסר זאת עליו בכל תוקף, לא מספק שום הסבר מלבד זאת שהוא פשוט אוסר זאת.

זה הכעיס את ג'יימס באותו הזמן, והוא חש שזה לא הוגן כלפיו. אך לא היה דבר שיכול היה לעשות בנידון, והוא מצא את עצמו יושב בשורה הראשונה ליד משפחתו וצופה בשחקן כל שהוא, שהיה דומה לאביו בצורה עמומה ביותר, מביס את וולדמורט וזוכה לתשואות.

אך לאחר מותו של אביו הרעיון הפך להיות זוהר הרבה פחות. המופע הפך להיות מגוחך בעניו, ובמשך כמה שנים אפילו נמנע מלהגיע לאירוע, מותיר כיסא ריק צורם בשורה הראשונה.

הטינה אומנם לא נמשכה שנים רבות, אך ג'יימס עדיין לא היה מעוניין להשתתף. הוא חש שזה יהיה מעט מגוחך אם גבר בגילו ינסה לגלם נער בן 17, מלבד זאת שעדיין כיבד את הרצון הבלתי מוסבר של אביו, למרות שכבר לא היה שם.

אבל הוא לא ראה סיבה מדוע בן לא יכול להשתתף. כעת הבין שחוסר ההסכמה של אביו נבע מכך שהוא לא ראה את אותו הקרב כמשהו שראוי להפוך להצגה. רק במחשבה לאחור, ג'יימס הבין שהוא מאז ומתמיד סלד מאותו מופע, והגיע רק כי מעמדו חייב אותו. אך אם בן היה מעוניין להשתתף, ג'יימס לא התכוון לנסות לעצור בעדו. למעשה, הוא חשב שזה רעיון טוב מאד. בן וליליאנה לא זכו להכיר את סבם, ובן ידע מעט מאד על מורשת המשפחה ועל המלחמה. זו הייתה דרך מצוינת להכיר לו את סיפורו של הילד שנשאר בחיים.

חוץ מזה, ג'יימס הרהר במרירות מסוימת, הוא לא חשב שבן היה מקשיב לו אם היה מנסה לאסור עליו. נכון, הוא כינה אותו 'אבא', חי איתו ועם ליליאנה בשלום תחת אותה קורת גג, הביע התעניינות גדולה בעברה של המשפחה, ואפילו ביקש מג'יימס ללמד אותו לחשי מגננה, אבל זה לא אמר שהאב ובנו היו קרובים במיוחד. אומנם ג'יימס חש שבנו עושה מאמצים גדולים לאהוב אותו, וזה נגע לליבו, אך הוא תמיד נותר במרחק בטוח, כאילו משהו בו לא באמת רצה לאהוב את אביו.

זה העציב את ג'יימס מעבר לכל שיעור. הוא השתוקק שהמצב לא היה כזה. הוא השתוקק שאוליביה הייתה מספרת לו שהיא בהריון, ובכך הייתה מאפשרת לו לתמוך בה ובבנם, לצפות בו גדל. כך אולי בן לא היה חש כזו טינה כלפיו על שנעדר מחיו כל השנים האלה, לא היה חש שהוא ניצל את אימו או זנח אותה. אולי זה היה מקל עליו להבין שג'יימס אוהב אותו – שהוא אהב אותו אפילו לפני שידע על קיומו.

פרופסור לונגבוטם ליווה אותו למשרד המנהלת. השעה הייתה שעת שיעורי הבוקר, לכן המסדרונות היו ריקים, מלבד הדיוקנאות המנמנמים. הם חלפו על פני כיתות מתוכן עלו קולותיהם של מורים, והזמזום המוכר החזיר את ג'יימס לימי לימודיו בהוגוורטס.

הם שוחחו על אירועי יום הניצחון לכל אורך הדרך. השנה האירועים תוכננו להתקיים במשך שבוע שלם ולהיות חגיגיים במיוחד, לרגל חמישים שנה לסיום המלחמה. מורו לשעבר של ג'יימס תמיד היה כה קליל וחביב, שהוא התקשה להאמין שהוא היה אותו הנער שערף את ראשו של הנחש לנגד עניו של אדון האופל בסיפור המפורסם שסופר ביום הניצחון.

רוז הייתה שקועה בעבודתה כשג'יימס נכנס למשרדה. השעה הייתה אומנם מוקדמת, אך ענני הגשם הצפוניים, שכיסו את השמיים גם לקראת סוף חודש אפריל, הפכו את חדר האבן בעל החלונות הצרים לאפלולי. מנורת השולחן של רוז הייתה מקור אור בהיר וחמים כנגד הגשם המתדפק, שגרם לכל שאר החדר העגול להיראות חשוך עוד יותר. על הקירות, דיוקנותיהם של המנהלים והמנהלות הקודמים של בית הספר נמנמו באפלה.

ג'יימס ביקר במשרד פעמים רבות כשפרופסור מקגונגל הייתה המנהלת (לא בהכרח מסיבות חיוביות), אך הוא השתנה רבות מאז אותה תקופה. רוז החליפה את כל הריהוט העתיק בריהוט חדש ורענן (מלבד שולחן העבודה האגדי עם רגלי האריה) והציבה תמונות של משפחתה על כל משטח אפשרי. אוסף פרטי של ספרים התווסף לספרייה העתיקה של חדר העבודה, במדפים שרוז הציבה בצמוד לכל פיסת קיר פנויה בחדר.

היא לא הבחינה בנוכחותו של ג'יימס עד שרכן מעבר לכתפה לראות על מה היא עובדת. היא נבהלה כל כך כשעשה זאת שמשקפי הקריאה שלה כמעט החליקו לחלוטין מעל אפה. ג'יימס צחק.

"מתי תתבגר כבר?" היא הטיחה בו את תשובתה הקבועה, פנייה עוטות את הסומק האופייני לבני משפחת וויזלי. בתמונה שנחה על שולחנה, רוז צעירה בעשר שנים, ביום בו מונתה למנהלת בית הספר, גלגלה את ענייה. לצידה עמיתה והמורה לשינוי צורה באותם ימים, אלבוס, נראה משועשע קלות.

"אם זה לא קרה עד עכשיו, אני לא הייתי תולה בזה תקוות גדולות," הוא השיב לה בקונדסות. "על מה את עובדת בכזה ריכוז?"

היא הגישה לו את זכוכית המגדלת הקסומה שאחזה בידיה, מסמנת לו להסתכל על המשטח הלבן שהואר מקרוב על ידי מנורת השולחן. ג'יימס הביט. פיסות קטנטנות של אבן כחולה צלולה, שלפני כן היו כה זעירות שהוא אפילו לא הבחין בהן על המשטח, גדלו פי כמה וכמה לנגד עניו. ממרחק כזה, ג'יימס הבחין שבכל חלקיק פצפון ישנן שכבות על גבי שכבות של עשרות ומאות פאות חלקות ומבריקות. הוא מעולם לא ראה קריסטל כל כך קטן עם כל כך הרבה פאות, שהחזירו את האור שנפל עליהם לכל כך הרבה כיוונים שונים.

"זה האבן שטדי החזיר מהמערה," סיפרה לו רוז. "היא כנראה זהה לאבנים שתיארתם במתחם הכלא, או לפחות קרובת משפחה שלה. תראה."

היא כיוונה את שרביטה אל המשטח. היא לא ביצעה שום לחש, ושום דבר לא קרה.

"אני לא מבין."

"תסתכל טוב."

ג'יימס אימץ את עניו דרך הזכוכית. אז הבחין שקרבתו של השרביט בלבד גורמת לחלקיקים לרטוט. התנועה הייתה כה קטנה שקשה היה להבחין בה, אבל היא הייתה קיימת, כאילו מישהו הרעיד את המשטח במהירות ובעדינות. רוז הרחיקה את שרביטה והרטט פסק.

"ראית משהו כזה בעבר?" הוא שאל אותה.

"מעולם לא. למדתי על צמחים ומינרלים שמגיבים לקרבה לקסם, אבל אף פעם לא ראיתי תגובה כזאת מיידית וברורה."

"את חושבת שזו הסיבה שכולם איבדו את ההכרה ברגע שגאליוס קילל אותי?"

"אני לא יודעת אם זו הסיבה, אבל זה ללא ספק קשור – מה אתה עושה?"

ג'יימס הוציא את שרביטו וכיוון אותו אל המשטח. "בואי נראה מה עוד הקטנים האלה יכולים לעשות."

לפני שרוז הספיקה לעצור אותו, הוא הטיל לחש ריחוף פשוט ביותר. התגובה הייתה לחלוטין לא מה שציפה; החלקיקים הוערו לשבריר שנייה, כמו כוכבים בהירים עד סנוור, וג'יימס נהדף לאחור באלימות. רק לחש הנגד הזריז של רוז עצר אותו מלהתרסק לתוך החלון. כמה דיוקנאות שלא ישנו מחאו לה כפיים ומלמלו בהערכה.

"ג'יימס!" היא נזפה בו בחרדה, פניה מאדימות.

"היינו מוכרחים לדעת, לא?" השיב ג'יימס בקלילות, לא מהרהר במה שהיה קורה לו רוז לא הייתה מספיקה לתפוס אותו. "אם רק כמה שברים קטנים יכולים להפיל אותי מהרגליים, תחשבי מה יכולים לעשות גושים בגודל שמצאנו במערה."

רוז שבה למקומה, מהורהרת. היא שיטחה את שיערה על צידי פניה במחווה עצבנית כששקלה את מילותיה. בחודשים האחרונים ג'יימס שם לב להופעתן של שיערות שיבה ראשונות בין תלתליה הערמוניים.

"ג'יימס, יש לי תחושה שאנחנו מתעסקים עם משהו מסוכן מאד..."

"בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים להתעמק בזה," הוא השיב לה, נרגש מפריצת הדרך החדשה. "איך שהוא, חסרי הקסם למדו איך להשתמש באבן הזו כדי למנוע מקוסמים להשתמש בכוחות הקסם שלהם באופן זמני. אם נגלה איך הם עשו את זה, נוכל לגלות את הדרך להפוך את ההשפעה."

"נוכל? בלשון רבים? ג'יימס, לא לי ולא לאימא שלי, ולא לאף חבר במסדר יש את הידע להבין במה מדובר פה. גם אם היינו רוצים לחשוף את מה שגילינו בפני מישהו מחוץ למסדר, החוג לחקר אלמנטים טבעיים קסומים בווינטרהול נסגר לפני עשר שנים, כי הנושא כל כך לא מבוקש. אני אתפלא אם יש יותר מתריסר קוסמים בכל העולם שמתמחים בתחום הזה."

"אז אנחנו נמצא אותם. אם המוגלגים הצליחו ללמוד איך להשתמש באבן הזו, גם אנחנו יכולים. אנחנו הקוסמים, לא הם..." מילותיו האחרונות של ג'יימס גוועו על שפתיו. הוא ידע, לפי המבע הרציני בעיניה של רוז, שהיא חושבת כמוהו – שמוגלגים לא היו יכולים להשיג את הידע הזה בעצמם. שיש קוסמים שעוזרים להם לרמוס קוסמים אחרים.

"איזה אדם יעשה משהו כזה לבני מינו?" היא מלמלה לעצמה, שוקעת בכיסאה בעצבות.   

"אין שמחה גדולה יותר משמחת הגאולה," אמר קול עתיק מתוך האפלה. הדובר היה אלבוס דמבלדור, שצפה בהם בעניים כחולות נוצצות, מציאותיות להפליא ומלאות חוכמה, מתוך דיוקן השמן שלו. זקנו ושיערו הכסופים, כמו האבזמים של גלימתו, נצצו על הרקע הכהה עליו ציור.

"מה הכוונה, פרופסור?" שאל ג'יימס.

"יש רק דבר אחד טוב יותר מלהיות בצד המנצח," הסבירה רוז. "להיות בצד המפסיד ואז לנחול ניצחון מוחץ, בדיוק כשחשבת שהכל אבוד."

אלבוס דמבלדור חייך אליה בהערכה.

אפשרות מפחידה התגבשה בראשו של ג'יימס. הוא ידע שרוז חושבת בדיוק על אותו הדבר.

"למה לנסות להכריח אנשים לאהוב אותך, כשאתה יכול לגרום להם לשנוא עד מוות את האויב הכי גדול שלך? האויב של אויבי הוא ידידי," הוא מלמל.

"אבל מי יעשה משהו כזה?" אמרה רוז. "משרד הקסמים?"

"אני לא חושב שהוא יעיל וחכם מספיק בשביל לעשות משהו כזה. חוץ מזה שהוא לא באמת צריך עוד תמיכה מהאנשים."

אלבוס דמבלדור דיבר שוב, "לא יכולתי שלא לשמוע שאתם נערכים לחגיגות יום הניצחון."

"זה נכון," אמרה רוז. ג'יימס התרשם מהעובדה שהדיוקן מודע למתרחש סביבו, בניגוד לדיוקנאות אחרים, שנטו לשקוע בשינה למשך ימים ושבועות ולשכוח לחלוטין ממהלך היום והלילה, העונות והשנים.

הוא אמר, "הניצחון נזכר לעד, אך הוא לעולם לא סופי. גם התבוסה היא זמנית בלבד."

ג'יימס לא הבין את החידה הזו. בניגוד אליו, רוז נראתה מעט נסערת. "פרופסור, זה- שאין- לנקוב- בשמו לא יחזור. דוד הארי ניצח אותו, וכמעט כל התומכים שלו נהרגו או נשלחו לאזקבן..."

"אה. את אומרת כמעט כולם, יקירתי. צמח שלא נגדע מהשורש תמיד יחזור לצמוח."

ג'יימס ורוז החליפו מבטים. היה היגיון בדבריו של המנהל הזקן, אבל לא היה להם שום בסיס. אף אוכל מוות לא הראה את פניו בציבור כבר לפחות שלושים שנים. וולדמורט ואוכלי המוות היו בסך הכל אגדה.

בינו לבין עצמו, ג'יימס בחר לבטל את דבריו של המנהל הזקן. דמבלדור חי בתקופה שונה מאד, בה הפחד הגדול ביותר היה מפני וולדמורט, והוא מת בניסיון לשחרר את העולם מהאכזריות שלו. ג'יימס לא התכוון לזקוף זאת לחובתו של המנהל, אך חש בסתר ליבו שהוא מעט פרנואיד בנושא.

"כמעט שכחתי!" אמרה רוז פתאום, קוטעת את הרהוריו של ג'יימס, והחלה מפשפשת בניירות שעל שולחנה. לבסוף מצאה שני גיליונות קלף והגישה אותם לג'יימס. אחד הכיל רונות מסתוריות צרובות על הקלף, והשני הכיל כמה שורות עתירות מחיקות של כתב ידה הקטן והמסודר של רוז. "סוף כל סוף הצלחתי לתרגם את הכיתוב שמצאתם במערה. מסתבר שהספר הקודם בו נעזרתי היה מאד לא אמין, ורוב מה שתרגמתי בעזרתו היה טעות. אבל התרגום הזה אמור להיות הקרוב ביותר."

"שכחתי מזה לגמרי," הודה ג'יימס, בוחן את הכיתוב. עם הפשיטה על הוגסמיד והתגלית המוזרה שלהם בכלא הנטוש הוא לא נתן מחשבה לכיתוב שמצאו במערה, ביום השני למסעם. והעובדה שבילה את החודשים האחרונים מהתחמקויות מכאיבות מניסיונותיו החוזרים והנשנים של קונור גאליוס לשכנע את חברי המסדר האחרים שהוא לוקה בנפשו ושהוא לא כשיר להנהיג את המסדר לא סייעה לו כלל להתמקד בתעלומתו של פוספורוס, היצור המפלצתי שניזון מקסם.

"אני ואימא לא. אנחנו עובדות על זה כבר חודשים, קצת פה וקצת שם. לא גילינו הרבה, אבל יחסית לעובדה ששתינו עמוסות עד מעל הראש בעבודה, אני חושבת שעשינו עבודה לא רעה. קרא."

ג'יימס התמקם בפינת הישיבה שסביב האח כדי לקרוא את התרגום בנחת.

"בקרב עקוב מדם

על שערי גן עדן

נולדה תשוקת האנוש

מדם ואש.

ונשמת האדם

כבולה אל בשר ועצם

דממה

בכלא של ברזל.

לעת שחר על האופק

חולף כוכב ללא שם.

כמו ספינת רפאים באפלה

רב החובל שקע ללא שוב;

בכלא של אבן הוא אסור

חסר פנים ושם.

ישמר כל הבא בשער זה

מפני גאוותה העתיקה

של נשמה אבודה

ולא ישקע למצולות

כבול אל הכוכב שנפל.

ישמר כל הבא בשער זה

מפני הליכה בשבילי החלום.

ולא יפנה את עורפו לאמת;

לא יפנה את פניו

אל לב החשכה."

"חבל שלא ידענו את זה לפני שנכנסנו," ג'יימס דחק הלצה. הוא לא רצה שרוז תדע כמה המילים האלה מערערות אותו. צמרמורת עברה בו, כאילו ידו הלבנה של פורפורוס אוחזת בו שוב, יונקת את החיים שלו מתוכו, את הקסם שלו, ומותירה אותו אובד באפלה. "ובכן, כל הכבוד. באמת עשיתן עבודה מצוינת."

רוז פתחה את פיה לומר משהו, אך ג'יימס לא אפשר לה, "בכל אופן, מתחיל להיות מאוחר. כדאי שנתחיל לעבוד על הניאום."

"ג'יימס..."

"יש לי את הטיוטה הראשונית, אבל כדאי שתסגנני את זה קצת. הכנסתי את כל העקרונות עליהם דיברנו עם דודה הרמיוני, אבל את בטח תחשבי שזה בוטא מידי – "

"ג'יימס," אמרה רוז ביתר תקפות. "אתה לא חושב שזה יכול לעזור לנו להבין מאיפה האבנים הכחולות האלה הגיעו?"

"אמרת את זה בעצמך," השיב ג'יימס בעצבנות. "אין לנו את הידע לפצח את החידה הזו. אולי מישהו אחר יוכל, אבל לא אנחנו."

הוא ידע שהוא מתנהג בצורה מוזרה, אבל התקשה למצוא תירוץ אחר לא לדבר על הנושא. האמת הייתה שהוא לא הפסיק לחשוב על המערה הזו בששת החודשים האחרונים, למרות המאמצים שעשה לשכוח את מה שקרה שם. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על המפלצת, ועל פורטונה שנשם את נשימתו האחרונה במקום בו סבל מעבר לכל שיעור.

זו לא הייתה הפעם הראשונה בה ג'יימס ראה אדם בשעת מותו – הוא ראה מיתות מזוויעות הרבה יותר במהלך עבודתו כהילאי – אבל משום מה, דווקא הזיכרון הזה היה מעורר אימה עבורו. הוא לא הרפה ממנו, נושך לתוך בשרו עוד ועוד ככל שהימים חלפו.

חלומותיו בחודשים האחרונים נטו ללבוש צורה בין קירות האבן הקפואים של המערה. עינו הלבנה של פוספורוס, המוקפת בשר וורדרד, הבהבה בראשו רגע לפני שהיה מקיץ בבהלה במיטתו הצרה. לעיתים קרובות חלם שהוא מסתכל במראה ומגלה שעניו הפכו בהירות כמו קרח, בדיוק כמו עניו של פורטונה, או שידיו הפכו שלדיות ולבנות כמו ידיו של השד.

הוא השקיע את כל כולו בעבודות המסדר ובמשפחתו, בכוונה להתנער מהזיכרונות האלה. הכיתוב העתיק הזה לא סייע לו בתוכניתו, לכן העדיף לומר לעצמו שזה סתם כיתוב פיוטי שכתבו קוסמים בימים עברו כדי להפחיד אנשים שרצו להיכנס לשטחים שלהם.

הוא הפציר בעצמו להתרכז בנאום לכבוד יום הניצחון, ולא להיכנע לפחד שבסיוטים שרדפו אותו בלילות.

הפרק הקודם		הפרק הבא