לילה עם ערפד

השריקה הגיעה מהכיתה הנעולה אליה לקטי לא הייתה גישה, זה היה ברור מאליו "מה זה?"
לחשה לעצמה ובצעדים איטיים התקרבה למקור הרעש. ככל שהיא התקרבה, כך ליבה פעם חזק יותר.
עמוק בתוכה היא הייתה בטוחה שעדיף לא להתקרב,עדיף לעזוב את המקום כמה שיותר מהר,
אבל החלק הסקרן שבה לא נתן לה לעזוב, וכצפוי, שום דבר לא יכול להתגבר על סקרנותו של אדם.
מכירים את המשפט 'הסקרנות הרגה את החתול?' לא? יופי...עכשיו תכירו...לאט ובשקט היא התקרבה
לכיתה הנעולה והצמידה את אוזנה לדלת כדי לשמוע מי נמצא בפנים.
לשמוע בבירור היא לא יכלה אבל היא ידעה בפירוש,שבפנים יש מישהו, ולפי הרעשים, לא בן אדם אלא חבורת אנשים.
לפתע היא שמעה צחוק מתגלגל שבא מבפנים, ברור מאליו שמישהו שם השתעשע נורא.
ככל שהיא התרכזה יותר היא יכלה לשמוע חלק מהדברים שנאמרו בחדר, לרוב זה היה קול נשי שדיבר.
"אז איזה חדשות יש היום?" שאל הקול שבפנים. "אין... הוא הצליח להתחמק אבל אני מקווה
שנתפוס אותו בקרוב לפני שיקרה משהו" ענה הקול השני.
לפתע הבעת פניה של קטי השתנתה לחלוטין והסיבה העיקרית לזה הייתה הקול השלישי שאמר:
"טוב סיימנו להיום בואו נלך לחדרים..." כולכם יכולים לתאר על מי מדובר, כן כן, הקול הזה הוא קול
שהיא יכלה לזהות בכל מקום, בכל שעה, בכל מצב, היה זה קולו של דן. קטי הרחיקה את אוזנה מהדלת
בהלם ושאלה את עצמה מה דן עושה שם בשעות מאוחרות כאלה ועם מי הוא נמצא.
היא לא הספיקה למצמץ והנה שמעה רעש, הרעש היה של ידית הדלת שקטי עמדה לידה,
מישהו מהצד השני הכניס מפתח וכנראה עמד לפתוח את הדלת כדי לצאת. לרגע גופה נהיה משתוק,
היא לא יכלה לחשוב בבירור, ולא יכלה להזיז אפילו אפאף.
לפני שהיא הספיקה להבין מה קורה,נשמע קול המפתח שהצליח לפתוח את הדלת שהייתה נעולה.
קטי לרגע איבדה את הראש לא יודעת לאן ללכת, איפה להתחבא, מה לעשות עם עצמה.
הדבר הראשון שעלה בראשה הוא להתחבא בשירותים שמול הכיתה.
היא נעמדה מאחורי הדלת הפתוחה של השירותים והציצה דרך חור המנעול.
היא כלל לא הופתעה לראות מי יוצא מהכיתה, בגלל שידעה בדיוק מי הם האנשים הללו.כמה צפוי...שוב הם...
חשבה לעצמה קטי בעודה מנסה להשאר כמה שיותר לא מובחנת.
תחילה יצאה קארין, אחותו של דן שקטי הספיקה כבר להכיר היום, לאחר מכן יצא דן בעצמו ואחריו
עוד שני נערים שקטי לא הופתעה לראות, אותה החבורה מסתובבת כל הזמן ביחד, הם נמצאים בכל מקום,

אך פעם לא לבד, תמיד אפשר למצוא אותם במקומות הכי מוזרים שיש ובשעות הכי מוזרות שניתן לחשוב עליהן.
"דן...אתה לא מריח את זה? יש כאן מישהו..." אמר אחד הנערים שלצידו והסתכל על הריצפה הרטובה שלא הספיקה
עוד להתייבש."בטח המנקה, כמה פעמים אמרנו לו לא להפריע לנו באמצע? נמאס לי לבקש ממנו יפה"
ענה הנער השני וכמו חיה, התחיל לרחרח את האזור.
בינתיים קטי עמדה מאחורי הדלת מנסה לא לזוז ולא לנשום כדי שלא יבחינו בנוכחותה, כשהיא חזרה להציץ
בפתח המנעול של השירותים אל תוך המסדרון, הבעת פניה השתנתה לחלוטין.
לא היה אף אחד במסדרון, פשוט אף אחד!
לפני חצי שניה היו שם ארבעה אנשים ועכשיו,כאילו הרוח לקחה אותם איתה.
לאט לאט היא פתחה את דלת השירותים ויצאה מאחוריה, בעודה מסתכלת לכל הכיוונים,
כדי לראות לאן הם נעלמו. לאחר כמה שניות היא הבינה שזה לא רעיון כל כך טוב לחפש אותם
ועדיף לה לעזוב, הייתה לה תחושה שמשהו לא כשורה שם.
היא הלכה לאט לאט וניסתה לא להשמיע רעש עד שהגיעה לדלת היציאה של בית הספר,
כשבחוץ התחיל לרדת גשם, ולא סתם גשם, גשם חזק במיוחד.
"באסה לא לקחתי מיטרייה מה אני אעשה?" שאלה את עצמה קטי בעודה מנדנדת את ראשה מפה לשם.
לפתע לשניה היא ראתה צל העובר מפה לשם בהמשך המסדרון בקומה הראשונה.
אמאל'ה מה זה חשבה לעצמה ולקחה כמה צעדים אחורה.
ליבה התחיל לפעום חזק והיא ניסתה להשתלט על עצמה כדי לחשוב מה היא תעשה.
לבסוף היא הגיעה להחלטה שזה היה פרי דימיונה ובגלל שהיא עייפה ולא ישנה טוב בשבוע שעבר,
היא מתחילה לראות דברים שלא באמת שם, שזהו סימפטום אופייני לחוסר שינה. אבל לא...
היא ראתה זאת שוב והפעם בבירור, מישהו רץ מפה לשם בסוף המסדרון בעודו
נכנס לכיתה אחת, יוצא ממנה, נכנס לאחרת, שוב נכנס לאחת, שוב יוצא, ושוב נכנס לאחרת.
קצב ריצתו היה מהיר מהרגיל ונשמע ממנו צחוק מתגלגל.
"היי אתה, די לשחק משחקים, צא משם" קטי עזרה אומץ וניסתה לדבר אל הדמות.
לפתע תחושה רעה מילאה את ביטנה והיא שוב הרגישה רע, שוב המועקה הבלתי מוסברת הזאת.
התחושה הייתה חזקה מדי בכדי שהיא תוכל להשתלט עליה, קטי התיישבה על הריצפה בעודה
מחזיקה את מפתחות חדרה. היא לא שמעה שום דבר מסביבה וסחרחורת קלה עברה על גופה.
כשהיא הרימה את ראשה, הסחרחורת התחילה להעלם והראיה המטושטשת נעלמה,
היא ראתה ברור מתמיד,היא הסתכלה שוב על המסדרון וראתה דמות שחורה,
בגלל שבחלק ההוא של המסדרון היא כיבתה את האור אז לא היה ניתן לראות
את פרצופה של אותה הדמות. "מי שם?"
לחשה קטי וניסתה לעמוד על רגליה, "בואי אליי מתוקה אני אחמם אותך"
אמר הקול והתחיל לצחוק ללא כל סיבה מוצדקת."מה?" שאלה קטי בתמיהה
ולא ממש חיפשה תשובה. היא ניסתה לפתוח את דלת בית הספר
והתחושה הרעה חזרה שוב, היא הסתכלה אחורה, והדמות עוד עמדה שם,
כמו רובוט, לא זזה, לא נושמת, לא הולכת, קטי הבינה שמשהו לא כשורה כאן,
היא הכניסה את המפתח לדלת וניסתה לסובב אותו אבל הוא היה כל כך חלוד שהוא נתקע.
היא הייתה מפוחדת מתמיד ואפשר להבין למה, לא כל יום מישהו לא מוכר מדבר
איתכם כמו בן אדם לא שפוי. ועוד באמצע הלילה כשאין אף אחד בסביבה.
בעודה מנסה לפתוח את הדלת בייאוש היא שומעת צעדים מאחורה שמתגברים משניה לשניה,
היא סובבה את ראשה פעם נוספת ואותו האחד התחיל ללכת לקראתה, ובסופו של דבר
לרוץ, ולא סתם לרוץ, לדלג לקראתה, היא השתתקה במקום.
ידה החליקה מהמפתח שהיה בתוך הדלת והיא נכנסה לייאוש, לא יודעת מה לעשות, היא שמה את ידה
שוב על הידית ובכל הכוח שיש בתוכה סובבה אותה שמאלה, הבן אדם שנמצא מאחוריה היה קרוב
אליה מתמיד, היא לא רצתה להסתובב משום מה, היא הרגישה שמישהו הניח את ידו על כתפה
מאחורה וצמרמורת עברה על כל גופה, כשנדמה היה לה שהוא יתפוס אותה, הדלת ניפתחה
וקטי התחילה לרוץ במהירות האור לקראת בניין המגורים שלה.
"הצילו, מישהו, מישהו רודף אחריי" צעקה בקולי קולות אבל היה כזה שקט
שהיה נדמה שאף אחד לא שומע אותה.
היא עצרה לרגע להסתכל אם הבן אדם עוד נמצא מאחוריה ולא ראתה אף אחד
לא צל, לא אדם, פשוט שום דבר.
היא נבהלה כל כך עד שהיא לא שמה לב שהיא הולכת בתוך הבוץ במקום על המדרכה
והגשם מטפטף על פניה. הדבר הראשון שהיא עשתה זה ללכת לחדר שלה בו חיכו לה מינה ושונטל
ולספר להן מה קרה.
"מה עשית שם 4 שעות?!את יודעת איך דאגנו?!" מינה ושונטל באו בטענות. לאחר ששמעו את הסיפור,

דיברו איתה והסבירו לה שאולי היא הוזה, בגלל שעיניה היו אדומות מחוסר שינה ויש לה פחד
נוראי מהחושך, היא יכלה לראות דברים שלא באמת היו שם, ככה לרוב הם אנשים שיש להם פחד מהחושך
כשמתחיל להחשיך את מתחילים לדמיין דברים שלא שם, פוחדים ממשהו שלא קיים ונכנסים להתקפי חרדה בקלות.
אבל קטי ידעה, שמה שהיא ראתה היה אמיתי כמו הבשר שיש לה על הידיים, והדבר הזה
נגע לה בכתף. היא ידעה שהיא ראתה משהו שאסור היה לה לראות ולכן תחושות מועקה עמוקות
מילאו את כל כולה מבפנים, היא הרגישה חנוקה וללא אוויר, והדבר היחידי שיכלה לעשות זה ללכת לישון
ולחכות לבוקר כדי לדבר עם המנהל על מה שקרה.
מינה ושונטל הדליקו לה את המנורה שעמדה על המגירה ליד המיטה של קטי ושכבו לישון גם הן בעצמן.
כצפוי, קטי לא יכלה להרדם גם הלילה, והלילה במיוחד.
כל הלילה מחשבות הטרידו אותה האם היא הוזה או שזה היה אמיתי.
בבוקר שלמחרת, קטי התעוררה אחרי שהצליחה להרדם רק ל3 שעות והלכה למקלחת כששונטל ומינה
קמו כבר מזמן והיו מוכנות ליציאה."בוקר בוקר בוקר, יואו איזה כיף היום יש טיול! אין לימודים!
אין אני מאושרת עד הגג" צעקה מינה על כל החדר כאילו היא לומדת מתישהו גם ככה.
קטי התלבשה במהרה, לקחה את התיק שלה ויצאה מהחדר כשבידיה הבגדים המלוכלכים של אתמול,
כשהם מלוכלכים בבוץ.
הכביסה נמצאת באגף הבנים בקומה הראשונה וצריך אישור מיוחד כדי לעבור שם,
וכמובן קטי קיבלה אותו לאחר שהמפקח הסתכל על מצב בגדיה "הנקיים".
להפתעתה הקומה הראשונה הייתה ריקה, לא בנים, לא מורים, לא שום דבר.
ככל שהיא התקרבה לחלון היא שמעה צרחות מבחוץ ולא הבינה במה מדובר,
היא ראתה מהחלון את המשטרה עומדת בפתח הבניין שלהם, חוקרת כנראה את אחד
המורים שנמצא במקום. "מה קרה עכשיו...?" אמרה קטי וגלגלה את עיניה
כאילו לא מספיק מה שקרה לה אתמול ,היום המשטרה באה לבקר בבית הספר.
היא יצאה החוצה עם הבגדים המלוכלכים בידיה כדי לבדוק מה קורה כי דלת הכביסה הייתה סגורה.
היא ראתה את אחד מחבריה לכיתה עומד בצד וניגשה אליו לשאול.
"תגיד אתה יודע מה קרה פה? מה המשטרה עושה פה?" שאלה אותו קטי וקימטה את הגבות.
"רצח... רצחו פה מישהו אתמול... נראה לי זה המורה החדש הזה שבא ללמד את כיתות י'"
אמר התלמיד והצביע על בניין בית הספר, שעל רובו היו סרטים בצבע אדום לבן, וכתוב עליהם
'אין כניסה', כנראה חסמו את האזור ההוא שבו התרחש הרצח. לפתע קטי ניזכרה בבן אדם שראתה
שם אתמול וניגשה מהר למורה שדיבר עם איש המשטרה.
"המורה אני יכולה להחליף איתך כמה מילים?"שאלה קטי מקווה לתשובה חיובית.
"לא עכשיו..." ענה המורה והמשיך בשיחתו."אבל המורה זה חשוב" התעקשה קטי ותפסה את שרוולו.
"אמרתי לא עכשיו!"הגיב המורה בכעס ותלש את שרוולו מידיה,
כתוצאה מכך בגדיה נפלו על הריצפה ומתוך אחד הכיסים, התגלגלה טבעת,
הישר לרגלו של מפקח המשטרה. הטבעת שקטי בכלל שכחה על קיומה מרוב כל הדברים שקרו לה אתמול.
"זאת טבעת נישואים?" ערער המורה ושאל את קטי. "אה כן שכחתי מזה לגמרי...אתמול..."
רצתה קטי להסביר כשהמפקח קטע אותה והרים את הטבעת מהרצפה.
המורה שראה את הטבעת התקרב למפקח ובחן אותה מכל הכיוונים כשהגיע למסקנה.
"זאת הטבעת של הקורבן, אתמול הוא השוויץ לי בפניה, הוא אמר שהוא התחתן לא מזמן...
והוא לא הוריד אותה מהאצבע שלו כבר חצי שנה."אמר למפקח בהתלהבות כשלפתע הבין מה אמר.
"רגע...מה זה עושה אצלך קטי?" "אה? נו אז זהו, אז תנו לי להסביר; אתמול כשניסים המורה שלח אותי

לנקות בבית הספר ראיתי אותה על הריצפה והרמתי אותה" ענתה קטי בעודה מקפלת את הבגדים
שנפלו על הריצפה.
"יש לך הוכחות לכך?" שאל המפקח והביט על קטי במבט חשדני."הוכחות למה?" שאלה.
"הוכחות שהרמת אותה מהריצפה ולא ראית אותה קודם, מישהו היה איתך?"
שאל המפקח ושם את הטבעת בתוך שקית ניילון חד פעמית.
"אממ...לא...נראה לי שהייתי לבד...אה... אבל אחר כך איזה בחור אחד..." ניסתה להסביר קטי שוב-
"איזה בחור? אני צריך שם" קטע אותה המפקח שוב. "לא יודעת לא ראיתי את פניו בבירור כי לא היה אור" ענתה לו.
"מה את עושה במקום בלי אור?רגע... את לא מפחדת מהחושך?" שאל אותה המורה שהכיר אותה מכיתה י'

והבעת פניו השתנתה."קטי...את לא...נכון?" שאל."אני לא מה?" שאלה וקמה מהרצפה.
"טוב מספיק עם הדיבורים כאן, קטי נכון? את החשודה העקרית ברצח המורה למתמטיקה,
תקחי את כל מה שאת צריכה ותבואי איתי לתחנת המשטרה..." אמר לה המפקח וכל ערמת הבגדים
שהייתה בידיה נפלה על הריצפה, שוב. עיניה נפתחו והיא לא הבינה לאיזה מצב היא נקלעה
ולמה זה קורה לה. רק היום בבוקר היא הייתה ילדה נורמלית ופתאום בשבריר שניה הפכה למואשמת
ברצח אדם שהיא אפילו לא מכירה. "תתלווי אליי..."חזר המפקח וסימן לה עם הראש את הדלת למכונית המשטרה.
"חכו רגע... היא לא עשתה את זה" נשמע קול מאחוריה, קטי הסתכלה אחורה לראות מי מדבר,
וראתה את דן עומד עם אחותו קארין, שניהם שולבים את ידיהם ונראים רציניים מתמיד. "דן?"
לחשה לעצמה קטי והסתכלה המומה על שניהם.

המשך יבוא...

חברים תגובות!...

הפרק הקודם		הפרק הבא