לילה עם ערפד

"ומי אתה?" שאל אותו המפקח והפנה את ראשו למורה שעמד לצידו.
"קוראים לו דן, הוא אחד התלמידים שלנו מכיתות י"ב, ומי שעומדת ליצדו זאת אחותו קארין"
הסביר המורה למפקח ושוב הבעת פניו השתנתה. "רגע...ומה אתה עושה פה?"
שאל המורה את דן והסתכל על קטי ההמומה שעוד עמדה בצד ולא הצליחה להשחיל מילה.
"באתי להעיד שהיא לא עשתה כלום, אני ואחותי ראינו אותה אתמול כל הלילה,
היא לא ראתה אותנו כי עמדנו די רחוק ממנה, אבל היא הייתה בזוית העין שלנו כל הלילה,
היא ניקתה את המסדרון של הקומה השלישית וכמו שידוע לי הרצח התרחש בקומה הראשונה,
אז זאת לא הייתה יכולה להיות היא כי היא לא זזה ממקומה. וגם כשהיא יצאה השעה הייתה 11 בלילה
אני זוכר, כי גם אני הלכתי לחדרי והיא הייתה בזוית העין שלי עד שנכנסה לבניין שלה." אמר דן והסתכל
על אחותו כדי שתצדיק את דבריו.
מה? הוא ראה אותי? רגע...אז הוא ידע שהייתי שם כל הזמן הזה? חשבה לעצמה
אז למה הם העמידו פנים שלא ראו אותי אז? חשבה לעצמה קטי ונהיתה עוד יותר מבולבלת מבעבר.
"רגע...אז ראית את הבחור הזה שהיה למטה?" שאלה אותו קטי והוא מייד הרים את עיניו
ואחותו לקחה כמה צעדים קדימה.
"איזה בחור? לא היה שם אף אחד, דמיינת בטח בגלל החושך" אמרה קארין אחותו של דן והבעת פניה לא
הייתה מרוצה כלל.
"בכל מקרה שלושתכם תצטרכו לבוא איתי לתחנת המשטרה לתת דו"ח מלא על המצב"
אמר המפקח והתחיל ללכת לכיוון מכוניתו. "כמובן שזה אומר שהטיול שלך מתבטל, את יודעת נכון?
את לא תסעי" המורה אמר ועידכן את קטי במצב הנוכחי.
"נו...לא נכון...די אבל חיכיתי הרבה זמן לטיול הזה" התלוננה קטי.
לפתע היא הרגישה יד מחזיקה את ידה, כשהיא הסתובבה ראתה את דן מחזיק בידה ומסמן לה לבוא איתו
רגע לצד, "תשכחי מהבחור שראית אתמול את רק תסבכי לעצמך את המצב. אני יודע שאת לא אשמה
תני לי לסדר את זה" אמר והתחיל ללכת כשלפתע קטי תפסה את ידו ומשכה אותו אליה
"מה זאת אומרת אני יסבך את עצמי? אני לא אשמה אין פה מה לסבך"
אמרה ונעצה את עיניה בעיניו, כשהבינה שהיא לא יכולה להסתכל עליהן יותר היא הורידה את מבטה למטה.
"אל תדאגי אני יסדר הכל" אמר ושם את ידו על שיערה, מלטף אותו בעדינות, זאת הייתה היד הגברית
הכי נעימה שהיא הרגישה בחיים שלה ואף אחד חוץ ממנה לא ידע עד כמה שהיא רצתה לחבק אותו
ולהרגיש את הידיים שלו על פניה.

הבוקר היה מעונן יחסית והעננים הסתירו את השמש, היה צפוי שעוד מעט יתחיל לרדת גשם, ולמרות כל זה
לא היה קר במיוחד, מזג האוויר היה נעים ואפשר היה ללכת בחולצות קצרות.
קטי לקחה את תיקה מלמעלה ולא הסבירה כלום למינה ושונטל שהיו עסוקות בלעשות פן אחת לשניה.
"כנסו למכונית" הורה להם המפקח ושם את משקפי השמש שלו עליו.
מה משקפי שמש ביום מעונן? גם ככה לא רואים כלום חשבה לעצמה קטי ונכנסה למכונית.
במושבים מאחורה, קודם התיישבה קארין לאחר מכן קטי ואז דן כך שקטי הייתה באמצע.
"אבל איך ראיתם אותי אם לא ראיתי אתכם?" לחשה להם קטי והמשיכה לשתות את הנס שהיה בידיה.
"אפשר להגיד שיש לנו ראיה מאוד, אבל מאוד טובה" ענתה לה קארין והמשיכה להסתכל מבעד לחלון
עם פרצופה החמוץ.
"תשמרו על שקט בבקשה, את כל מה שאתם צריכים להסביר לי תסבירו לי בתחנה"
אמר המפקח ועל פניו עלה חיוך לא מוסבר. לפתע קטי הרגישה את עיניה של קארין נעוצות בה
והסתכלה לצד של קארין, "כן...?" שאלה והמשיכה לשתות מהנס שהחזיקה בידה.
"באיזה בושם את משתמשת? אני לא יכולה להתעלם מהריח" אמרה קארין ולאט לאט התקרבה
לצווארה של קטי. "אממ...שום דבר מיוחד זה רק סבון לא שמתי בושם היום" אמרה קטי והרגישה נבוכה.
"תוכלי להגיד לי את שמו? הוא מושך אותי" אמרה שוב קארין וקולה התחיל לרעוד.
בשבריר שניה קטי מצאה את עצמה יושבת משותקת כשקארין מריחה את צווארה מלמטה עד למעלה,
ולא סתם מריחה. "קארין תתרחקי, שלא תעזי!" אמר לה דן אך כנראה היא לא ממש שמעה אותו, או יותר
נכון לא רצתה לשמוע. הוא העביר את ידו מעל קטי ופגע במצחה של קארין שהעיף אותה אחורה, זה היה מצב קומי
כי היא עפה כמו בובה על חוטים, אבל קטי הרגישה נבוכה.
המפקח שם את ידו על כתפור הרדיו ופתח בשיר מוזר ביותר, כשרק פזמון אחד התנגן בו כל הזמן:
"there is a killer on the road” (יש רוצח על הדרך).
פשוט ללא הפסקה, הדבר גרם לתחושה מחרידה ומפחידה והבטן של קטי התחילה להתמלאות שוב במועקה
ותחושות בלתי מוסברות אחרות. היא התחילה להתנשף ונדמה היה שהיא עומדת לאבד את הכרתה.
"פסס...דן?...תראה לאן הוא נוסע" לחשה לו קארין, "זה לא הכיוון..." לחש לה בחזרה והתרומם טיפונת ממושבו
לראות מה קורה "אני יודעת, הוא בטח אחד מהם" השיבה קארין והעיפה מבט לעבר החלון.
לפתע הם מצאו את עצמם נוסעים בשדה נטוש, לא על כביש, אלא על צמחיה, ולא רואים שום דבר באופק.
קטי מייד הסתכלה על המראה של המפקח וחוץ מחיוכו לא ניתן היה לראות דבר, היא ניסתה לדבר אליו,
אבל הוא ישב בשקט בעוד השיר מתנגן פעם אחר פעם. השמיים התחילו להתמלאות בעננים שחורים,
ובגלל שזה היה אמצע החורף, אז הבוקר נראה כמו לילה וחשוך במידה ניכרת, דבר הגרם לקטי לצמרמורת על כל הגוף.
"אני יודע מי הוא, ואני יודע מה הוא רוצה לעשות" אמר דן בקול הגברי שלו והסתכל על קארין בעוד שקטי
ישבה בשקט לא מבינה מה קורה מסביב.
"קארין...עכשיו" אמר דן והפנה את מבטו על קטי היושבת ומנסה להבין על מה מדובר.
"אני מבינה" אמרה קארין ומייד נתנה מכה על צווארה של קטי שגרם לה לאבד את הכרתה.
דן השכיב אותה בעדינות על המושב ויצא מהרכב כשקארין נשארה בפנים.
קטי התעוררה מהרעש החזק של המכונית הנוסעת, היא פקחה את עיניה והתיישבה ישר,
מנסה להזכר במה שקרה. היא שמה לב שמישהו יושב לידה, הייתה זאת קארין,
היא לא הסתכלה אפילו על קטי למרות שהיא שמה לב שהיא התעוררה,
היא בהתה רק בחלון, בחוץ ירד גשם חזק ונדמה היה שסהרה עומדת להתחיל,
הם נסעו על כביש ישר, לא היו בתים מסביב, רק צמחיה.
לאחר שהיא סיימה לבחון את סביבתה היא הסתכלה קדימה והמפקח לא היה שם.
אז מי נוהג? חשבה לעצמה בעודה מנסה לראות בבירור, היה זה דן.
אבל מה דן עושה? למה הוא נוהג? איפה המפקח? ולמה אנחנו לא בתחנת המשטרה? חשבה לעצמה.
"דן?" שאלה בקול רם וקימטה את מצחה. "כן..." ענה לה באדישות והמשיך לנסוע.
היה ריח נוראי במכונית והיא הסתכלה על המראה שמעליו, הוא היה לבוש בחולצה, שמה שבטוח, לא הייתה שלו.
לפתע המכונית נעצרה בצד.
לרגע ליבה פעם בחוזקה כאילו היא מצפה שמשהו יקרה, או שהיא יודעת שמשהו יקרה.
הרדיו נכבה והיא שמה לב שהתנגן לפני שניה בדיוק אותו השיר שהיא שמעה לאחרונה.
"הוא היה איש רע..." אמרה קארין והסתכלה סוף סוף על קטי ההמומה היושבת ומחזיקה בצווארה הכואב.
"מה? על מה את מדברת?" השיבה קטי והתרחקה ממנה במושב אחד.
לפתע דן הסתובב ועל חולצתו נראו סימנים אדומים, כולנו יודעים במה מדובר.
"מה?! מה קורה פה?!" צעקה קטי ולא יכלה שלא לחשוב על הדברים ההזויים ביותר.
"מה זה צריך להיות, איפה המפקח?!" צעקה שוב והסתכלה על שניהם.
"קטי מעכשיו תצטרכי להקשיב לי טוב, אני יסביר לך הכל, הגיע הזמן שתדעי..."
אמר דן ויצא מהרכב בעודו מתקדם לדלת המכונית בצד בה ישבה קטי.
הוא פתח את הדלת והתיישב לידה. "כל מה שאני יכול להגיד לך בינתיים זה שאת מיוחדת..."
אמר דן ובהה בה. "מיוחדת...?" שאלה והלכה אחורה עם פניה.
"הרבה אנשים ירצו לפגוע בך מעתה והלאה, בגלל זה את חייבת לסמוך עליי"
אמר לה שוב והתרחק בעצמו כדי לא להבהיל אותה. "איפה הוא?? איפה האדם שהסיע אותנו?"
גמגמה קטי ופחדה מהתשובה. "אדם הוא לא היה, תסמכי עליי..."
אמר לה והרים את חולצתו, על גופו היו סימנים של שריטות ונשיכות , והוא היה מלא בדם
ואז קטי הבינה שהדם שהיה על חולצתו הוא לא היה של המפקח, אלא של דן בעצמו.
"אתה בסדר?" שאלה אותו בעודה רועדת ונגעה בפצעיו.
הוא הוריד את ידה ואמר "אני בסדר, זה עוד כלום תאמיני לי, קרו לי דברים הרבה יותר גרועים" אמר.
"תקשיבי, מה שחשוב עכשיו זה שאת צריכה להבטיח לי שתקשיבי לי בכל מה שאני אגיד לך, טוב?
יהיה לך קשה להבין על מה אני מדבר ואני לא רוצה שתראי את העולם הזה שאני מדבר עליו, בינתיים,
אז בשביל זה תצטרכי להבטיח לי שתקשיבי לי בכל מה שאני אגיד לך...אני יעזור לך להיזכר לאט לאט במה
שקרה לפני שאיבדת את הזיכרון שלך..." אמר והחזיק חזק בידה כי ידע שמה שהוא אומר בטח נשמע לה מוזר.
קטי עדיין לא הבינה על מה הוא מדבר ולפתע היא התחילה להתקפל מכאבים "מה קרה?" שאל דן והחזיק חזק בידה.
"שוב התחושה הזאת..." השיבה וניסתה להתרומם. "את מרגישה מועקה?" שאל ועיניו נפתחו לרווחה.
"כן...איך אתה יודע?" ענתה קטי וניסתה להשתלט על עצמה. קארין ודן הסתכלו אחד על השני
ואמרו בבת אחד "שיט, צריך לזוז"
ודן יצא במהירות האור מהרכב והתיישב ליד ההגה.
מאחורה נשמעו צרחות ואף על פי שהחלונות היו סגורים, ניתן היה לשמוע שמשהו קורה מאחורי המכונית.
"שלא תעזי להסתובב" דן ציווה על קטי וקארין הורידה את ראשה של קטי למטה,
השכיבה אותה על שני המושבים הריקים. "אנחנו נסדר את זה, שלא תעזי לקום מפה שמעת?!"
אמרה שוב קארין ונשמעה רצינית מתמיד.
קטי שמה על ראשה את הז'קט שהביאה עימה ובתוך ראשה הבינה שהיא עצמה מעדיפה לא לדעת כלום.

המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא