The Forgotten Portrait

פרק שני - כולנו מתים בסוף

הנער בלע את רוקו ומצמץ מספר פעמים- רק כדי לבדוק אם מה שראה היה אכן אמיתי ולא תוצאה של תשישות ורעב, לא, השם האדמוני היה עדיין שם, בולט יותר מכשהיה קודם.
הוא צעד אחורנית, מבקש לצאת מהמקום הזה מוקדם ככל שיוכל אך עדיין ממקד את מבטו על השם-תוצאה של דאגה על דברים דומים שיכולים לקרות.
"לעזאזל!" הוא רטן ושפשף את גבו הכואב, הוא נפל על משהו- כנראה סוג של קופסא שהוא לא שם לב לקיומה.
"בובה?" הוא הביט בעצם שגרם לנפילתו כלא מאמין, הוא ראה את הבובה הזו לפני- ערמת בובות כחולות ומחייכות בעלות שמלות סגלגלות ושיערות צמר שחורות היו זרוקות בפינת הבית כשנכנס, אך לא באמצע.
"ווש," קול חבטה נשמע והנער הביט על הקרקע, לצד הבובה- הדברים שעבר כאן, בעולם הזה היו די והותר, אך זה היה הקש ששבר את גב הגמל הרעב והעזוב.
'בוא נהיה חברים,
הרי תישאר כאן לנצח
לא, גארי?'
הוא לקח נשימה עמוקה כאשר קרא את המסר, נשימה עמוקה אחרונה לפני שצעק בכל כחו, מתחנן לתשובה שלא תבוא מאיש.
"מי זה לכול הרוחות גארי?"
אין תשובה מלבד קול חריקה מצמרר ומוזיקה מתגברת, הוא הסתכל סביבו- מחפש את מקום החריקה.
הוא רץ אל הדלת, בולע את רוקו כאשר צופה במחזה המחריד של ראשי הבובות הכחולות מפנות אליו מבט ריק, מאשים ומחוייך.
'טיק טוק' זוג המילים השתקפו בעיניו הכהות כאשר ניסיונותיו הנואשים לפתוח את הדלת המצוירת נחלו בכישלון, הוא המשיך לנסות- לסובב את הידית למספר כיוונים וואריאציות. אך ללא הועיל- צמד המילים הצבועות באדום
-דמי טיפטף על ידו החיוורת.
הוא נפל; מתחנן לאל שהסיוט הזה יגמר כבר, הוא לא ידע מי הוא, הוא כבר לא רצה לדעת, הוא רק רצה לוותר- לוותר על החיים שלא ידע שהיו לו.
הדמעות ניגרו בעיניו כאשר שכב על הקרקע מקופל בתנוחה עוברית, הוא רעד ועמוד השידרה שלו התעוות עם כל נשימה ריקה שלקח כשידיו עוטפות את רגליו.
"קחי אותי איתך," הוא לחש לאוויר, בתקווה כלשהי- שמישהו יקשיב לבקשתו, קחי אותי, קחי אותי איתך, מי שלא תהייהי.
הוא שלח את ידו קדימה, כמתנועה אוטומטית לתת יד למישהו, הוא הרגיש מישהו אוחז בה כשהחשכה סגרה עליו, הרגשה מוכרת חילחלה בעצמותיו, לשניה אחת- ואז התאדתה בליווי קול בכי ילדותי.
הלב שלו החל לפעום במהירות מתגברת, הוא הרגיש כאילו בכל רגע הלב שלו ינתק מחזהו עד שפרץ אנדרנלין דיגדג בקצות אצבעותיו.
הוא התייצב על רגליו במהירות והרים את ידו האוחזת בוורד מעלה כאביר- "איב!" עיניו נצצו כשקרא בשמה, נצצו בתקווה, נצצו כשזכרונות טיפטפו אל מוחו באיטיות.
הוא ידע משהו; וזה היה מספיק- הוא הרגיש את פאזל הזיכרון שלו שלטה באפלה עד לנקודה הזו פרט לחתיכות משניות מתאחה באיטיות- טיפה אחר טיפה, גם חוסר הידיעה של מי הוא, או מה הילדה הזו בשבילו קבעה לו מטרה- להפסיק את הבכי שלה, יהיה מה שיהיה.
שמו עמד על קצה לשונו אך הוא פחד לבטאו- מחשש שיטעה, וכל מה שיכל לעשות היה לטבול את ידיו בתוך ידית הדלת המצויירת בניסיונות ארוכים לפתוח אותה.
הוא נשף דרך אפו כאשר התיישב כנגד לדלת, מרגיש את צבעה של הכניסה זורם כנגד גבו כשהוא שהה שם ביאוש מעורב באנדרנלין ותקווה- שילוב מוזר של תחושות שביעבע בקדרת ליבו; אבל הוא היה חייב לנסות, כל דרך אפשרית לעולם החיצון נראתה בעיניו מעולה בשלב זה.
הוא השיב מבט לבובות הכחולות ושם לב שהצבע המטפטף עדיין שם, זוחל באיטיות על מעילו ומעוות את זוג המילים שפעם היו רשומות שם; "טיק טוק," הוא משך באפו והרכין את ראשו כאשר חשב על זוג המילים "מה זה אומר?"
הוא ישר את מבטו שוב ומצמץ מספר פעמים, רק כדאי לוודא שמה שראה לא היה חלום- הן התקרבו, זה בטוח- חלקן מקיפות את ערמת העפר בחיוכים עצובים ופשוט בוהות בה בעיני בד עצובות; והשאר- מושיטות אליו יד קפואה, מוכתמת דם וחסרת אצבעות כבניסיון לתפוס אותו, לגרור אותו איתן למקום חשוך אל.
"איייק!" הוא צווח כשהמראה הנורא והדמי חלחל אל תעודתו, הוא הזדחל אל קצה החדר והתקפל לתוך עצמו כשהוא עוצם את עיניו בחוזקה; בעוד ליבו ומוחו פועמים כאחד בניסיון לשכנע את עצמו שכל מה שהן הם בובות.
"נמאס לי!" הוא צרח בקול צרוד אך נעים כשפתח את עיניו הסגולות- הן זהרו בצבע אדום כאילו הן עולות באש גיהנומית כלשהי, הוא תפס בדבר הראשון שראה, אך לא האחרון.
הוא קרע את ראשה הכחול של הבובה שתפס וזרק אותה לנגד הקיר, צבע אדום ומילוי צמר מילאו את ידיו כאשר המשיך במסע הנקמה שלו כשכעס ודמעות נטפו מעיניו.
הוא בעט במספר מהן כשהכעס גועש בתוכו, כעס ויגון בעיקר; מהן התנתקו הגפיים בקול נקישה עמום. הוא המשיך, צווח וקורע, בשיניים, בידיים חשופות- עד שהגיע לאחרונה שהסתכלה עליו בעיניים מתחננות.
"זה..." הוא רעד כאשר מחץ את הבובה לחזהו בחיבוק מלא יגון, בניסיון להרגיש משהו מלבד שנאה, "זה הכל באשמתכם, לקחתם לי אותה, אהבתי אותה."
הדמעות זלגו על לחייו הסמוקות מהכוח שנדרש כדי להפוך את הבית הצבוע לכאחרי שדה קרב, האש בעיניו כבתה מעט אך עדיין בערה כשהסתכל במבט עצוב על הקירות מסביבו, עדיין אוחז בבובה השלמה האחרונה בחוזקה.
טיפות קטנות של מילוי צמרירי עדיין ריחפו בחלל והשתקפו בעיניו הרטובות כמו פתיתי שלג קטנים המוכתמים באדום, הוא לא ידע אם הצבע האדום היה דם או סתם צבע רטוב, הוא גם פחד לגלות... הוא לא יכל כבר לשלול את אפשרות הדם; הרי...
בעולם כזה גם בובות יכולות לדמם.
הוא המשיך להפנות את מבטו לכל עבר כשחתיכות השלג הבובתי נוחתות על שיערו ועל בגדיו, איברי בובות- ראשים וגפיים היו מפוזרים בכול עבר, מרוחים באדום- שילוב צבעים נורא היטשטש מול עיניו- אדום, כחול ולבן; הוא החניק צרחה כאשר שב והביט בדלת הנעולה שנית "רוצח!" נכתב בדם בובתי על הדלת ומתחת, בקטן, מילים שאפשר לקרוא רק אם מאמצים את עיניך הכי טוב שאתה יכול,
"תחייה עם האשמה, גארי."
הפחד של להיות גארי רעד בעצמותיו כאשר הצמיד את הבובה, חזק ככול שיוכל אליו- כאילו חזר להיות ילד קטן שוב... ומגע קט, או שרק היה נדמה לו, הבובה חיבקה אותו בחזרה?
כבר לא היה לו אכפת, הוא הניח אותה בעדינות לצידו כאשר הסתכל על ערמת האפר שלפני דקות של התקף שנאה וזעם הייתה מוקפת בבובות שכעת היו חבוטות לצד הקיר.
הוא הרגיש את האפר החולי באצבעותיו כאשר אחז בו והעביר אותו בין ידיו כילד הבונה ארמונות, הוא נשף את ריחו השרוף והמת בכעס כאשר שמע צחקוק פעוט מהול בעצב מזדחל אל אוזנו.
"זה הכל בגללך מארי," הוא סינן כאשר הלהבה החלה לשרוף את עיניו שוב ושוב, כל מה שיכול היה לדמיין זה את הילדה בת העשר- בהירת השיער בעלת העיניים הכחולות והריקות קורעת את העלים מהוורד שלו, ומחייו, באיטיות בעודה צוחקת, ממנה, הוא כבר לא זכר כלום, רק הרגיש את השנאה כלפייה מכמרסמת בו, בצדדים הרעים שניסה להסתיר בכול חייו, והיא? היא הוציאה ממנו את הכל באכזריות, "תני לי לצאת, בבקשה.".
הוא העיף את העפר מידיו, לא טורח לנערו, "זה לא אני," הוא מלמל לעצמו וכבש את פניו בתוך ידיו, "מה קורה לי?"
קול פתיחת דלת נשמע, קורע את הדממה שהמוזיקה הותירה כאשר הפסיקה והשאירה את הנער אטום לדברים שקרו לו, כל מה שיכל לעשות- במקום לזחול לדלת באפס כוחות ותקווה היה פשוט לשכב שם, יחד עם הילדה השרופה שהייתה נעולה בתוך אגרופיו, מנסה להיזכר בעוד הדברים היחידים שיכול היה למלמל- לפני ששקע בשינה טרופה בסיוטים;
"אני גארי, ואני מת."

הפרק הקודם