הפעם הראשונה שלי כמכשפה

במשך כמה דקות הלכנו במרץ לעבר חדרו של דמבלדור. כמה גדול המקום הזה? התפעלתי.

לבסוף נעצרה הפרופסור מול פסל של חצי נמר חצי נשר. נעצתי בו מבטים ולפתע שמעתי "קרמבו".

הפרופסור דחפה את שתינו לתוך המקום בו היה הפסל והתחלנו להעלות למעלה. הייתי מודהמת. לא זכיתי לראות קסם כזה.

הגענו לחדר בו יש תמונות זזות ומדברות שהפחידו אותי ומיד אחריו עוד חדר עם אלפים של ספרים.

בכיסא שבאמצע החדר ראיתי דמות גדולה אך לא מפחידה עם זקן ארוך יותר מהשיער שלי בצבע לבן כסוף.
"ברוכה הבאה לבית ספרנו, מייצ'ל!" אמר דמבלדור ופרס את ידיו עם חיוך על הפנים.

"תודה" לחשתי והתקדמתי לאט לעברו.

"אל חשש, אנחנו נעזור לך בכל קסם ובכל צעד שתעשי. יש איתנו צוות מורים משובח שילמד אותך" אמר.

"רציתי לבקש..." לחשתי ואז עצרתי מפחד שאולי אני מגזימה.

"כן? אל תתביישי ילדה" אמר דמבלדור כשחיוך עדיין על פניו.

"רציתי לבקש אם אוכל להיות בשיעורים שלא כוללים כישופים. אני עדיין לא יכולה לעשות.. אותם" ניסיתי להסביר.

"בוודאי" התפרצה פרופסור מקגונגל.. "אנו מדברים על שיקויים, אסטרונומיה, תורת הצמחים, גילוי עתידות ותולדות הכישוף בלבד, נכון דמבלדור?" אמרה והסתכלה עליו.

"תצטרכי לקחת שיעורים פרטיים, מייצ'ל. הרבה כוח רצון דרוש כאן. האם את מוכנה לכך?" הסתכל אליי דמבלדור.

"כן.. אני מוכנה להשקיע את כולי" אמרתי בקול רם ופחד.

"אם כך.. מורתך תיהיה פרופסור מקגונ.." התחיל להגיד ונקטע על ידי פרופסור מקגונגל: "איני יכולה. אני מלמדת כבר כ-20 ילדים בפרטי, דמבלדור."

דמבלדור נאנח וחשב לכמה זמן. "נצרף אותך אל סוורוס סנייפ" אמר וחיוכו חזר. "הוא יעזור לך".

פרופסור מקגונגל נבהלה אך לא יכלה להתנגד. "אם כך, נקבע המורה שלך" אמרה בקול יאוש.

"רגע.. לא שכחנו משהו?" מצחו של דמבלדור התקמט כשחשב.

"אה בוודאי! את תיהי בבית גריפינדור, כדי שפרופסור מקגונגל תוכל להיות לידך". אמר וחייך.

לא ידעתי בדיוק מה זה אומר, אבל הייתי טיפה עצובה כי זכרתי שדראקו היה בבית אחר.

"תודה על הכל" אמרתי וחייכתי לדמבלדור.

"אין בעד מה. עכשיו נלך לחדר האוכל, כולם בוודאי מחכים לנו" אמר והתחיל ללכת לכיוון הדלת.

כשירדנו מחדרו, הלכנו לכיוון חדר האוכל. דמבלדור ופרופסור מקגונגל פנו לדלת אחורית ואמרו לי ללכת דרך הדלת הראשית.

התחלתי ללכת לכיוון הדלת ואז פרופסור מקגונגל צעקה לעברי שהשולחן עם הדגל האדום-צהוב הוא שלי. הודתי לה ונכנסתי לחדר.

החדר היה מרהיב ביותר! קישוטים בכל מקום, מלא ילדים ודגלים ואפילו שולחן המורים היה מלא.

בנוסף, היו 4 שולחנות ארוכים ביותר. חיפשתי את הדגל שתיארה לי פרופסור מקגונגל ומצאתי.

השולחן היה מלא אז התיישבתי בפינה, ליד הדלת. דמבלדור כבר היה בכיסאו ופתח בנאום על השנה החדשה.

אחרי כמה דקות מעייפות הוא אמר: "ועכשיו, בואו נאכל!", נאכל מה? את המפה? חשבתי בליבי ופתאום קיבלתי התקף לב מהאוכל שהופיע על השולחן.

עוף, מרקים, לחמים ומיץ כתום מוזר. כשניסתי לשתות אותו בקושי הצלחתי לבלוע. הוא היה ממש לא טעים.

אחרי ארוחה משביעה הופיעו גם קינוחים. כמה שאני אוהבת את בית הספר הזה חשבתי וטעמתי מהסופלה.

לפתע הרגשתי יד על גבי. הסתובבתי וראיתי את הארי. הוא אמר לי שלום בנימוס והמשיך לכיוון הדלת. אחריו היו נער ג'ינג'י ונערה עם שיער קופצני, כנראה החברים שלו.

החזרתי לו היי אבל כנראה שלא שמע אותי כי הוא ממש מיהר החוצה.

לא יכולתי לאכול עוד פירור. זה היה הארוחה הכי טובה שאכלתי בחיים! חוץ מהשתייה המגעילה כמובן.

כולם החלו לקום מהכיסא וכדי לא להפריע ביציאה קמתי גם. הלכתי לכיוון הדלת כשלפתע שמעתי מישהו צועק את שמי.

הסתובבתי וראיתי את בלונדי.. כלומר דראקו. הוא נראה שמח ואז כשהתקרב יותר פניו השתנו לזעם.

"מה עשית עם הארי פוטר? מאיפה את מכירה אותו?" הוא התרגז ונבהלתי. מאיפה זה הגיע בכלל?
"רק הכרנו ברכבת.. הוא עזר לי עם המזוודה.. מה הבעיה בו?" אמרתי בפחד.

"אני לא רוצה שתתקרבי אליו! הוא מרושע! הוא יפגע בך!" אמר וראיתי שהוא באמת מאמין בזה בעיניו האפורות הגדולות.

"מה? למה?" הפחד התחלף בבילבול. "כי ככה.. רק בבקשה תבטיחי לי שלא תתקרבי אליו יותר." התחנן אליי דראקו.

"אני לא יודעת.." אמרתי ואז הוא החזיק את ידי חזק "תבטיחי לי?"..

חשבתי על זה כמה רגעים ואז עיניו הכניעו אותי ואמרתי לו "בסדר". חיוכו חזר וגם חיוכי.

יצאנו לעבר הדלת והוא בירך אותי בלילה טוב. "להתראות" אמרתי לו.

הסתובבתי והפחד השתלט עליי שוב. הייתי לבד.

לאן אני צריכה ללכת? חשבתי והרגשתי את הלב שלי מתחיל לפעום מהר.
שאני אקרא למישהו? שאני אלך לחדר של דמבלדור? חשבתי.

ראיתי כמה ילדים הולכים במסדרון אז עקבתי אחריהם.. הם לחשו סיסמא ונכנסו לחדר חבוי.

עכשיו מה אני העשה? והחלטתי לבסוף לחזור לחדר אוכל.. אולי מישהו שם יעזור לי ויפנה אותי.

הלכתי מהר כי היה חושך. לא היה לי אור וגם לא ידעתי לעשות קסם אור.

חרדה התחילה להציף אותי. היום הראשון ואני הולכת לאיבוד. נפלא!

כל צעד שלי מיהר יותר ויותר ולבסוף בפנייה כמעט התחלתי לרוץ עד שנתקעתי במישהו ונפלתי על הריצפה.

הפרק הקודם		הפרק הבא