הפעם הראשונה שלי כמכשפה

 "אני ממש מצטערת.." אמרתי כשניסיתי לקום. יד הציעה לי עזרה לקום אך סירבתי.

"את בסדר? מה את עושה בשעה כזאת בחוץ?" אמר וכשנעמדתי סוף סוף ראיתי את פניו.

פנים ארוכות עם עיניים חומות וגדולות שהסתכלו בי בדאגה. השיער החום קצוץ שלו עוד התנופף מההתנגשות בו.

הסתכלתי עליו במשך כמה שניות ואז עניתי לו "כן למרות שכואב לי קצת.." ניסיתי לחייך אליו.

"לא ענית לי על השאלה, מה את עושה בשעה כזאת בחוץ?" הוא נראה מודאג.

"אממ זה הלילה הראשון שלי כאן ודיי הלכתי לאיבוד כי כול התלמידים נעלמו ו.." שוב דיברתי מהר מידיי..

הוא הפסיק אותי באמצע ואמר "את מייצ'ל? אמרו לי שתגיעי ושאני אצטרך להדריך אותך".

"אז תוכל להראות לי איפה החדר שלי?" שאלתי.

"כן בוודאי, בואי אחרי" אמר והתחיל ללכת לכיוון מדרגות עצומות. התפללתי שלא יהיו עוד מדרגות שזזות אך זה היה לשוא.
המדרגות העצומות זזו כל כמה דקות וכמעט מעדתי כשעליתי על אחת מהם.

"תיזהרי!" הוא הושיט לי יד.

הגענו לתמונה של אישה שמנה שלובשת שמלת משי ורודה וכתר פירות על הראש שלה.

"סיסמא?" היא שרה לנו.
"פרפראות" הוא אמר ודלת נפתחה מאחורי התמונה.

"תיצטרכי לזכור זאת אם תירצי לחזור לכאן.." הוא אמר לי.

הינהנתי ונכנסתי בעקבותיו דרך הדלת הסודית.

"ובכן, זה חדר המועדון של גריפנדור. אסור לך בפירוש להכניס לכאן ילדים ממועדונים אחרים. זה ברור?" הוא אמר לי והסתכל עליי ברצינות רבה.

הינהנתי שוב והסתכלתי על המקום. אדום בלט בחדר. הכוראסות היו אדומות, הקירות היו עם טאפטים אדומים והאח באמצע החדר נתן תחושה של בית.

"שם זה חדרי הבנות. את נמצאת בחדר 209 שזה בסוף של המסדרון. לילה טוב" אמר ועלה במדרגות בצד שמאל לחדרי הבנים.
 עליתי בשקט במדרגות והלכתי במסדרון עד שהגעתי לחדר 209. נכנסתי ו3 בנות ישבו במיטה אחת ודיברו אך כשנכנסתי השתרר שקט.

הצגתי את עצמי ועשינו בנינו הכירות. סברינה, רוז ולי-אן. הן נראו לי נחמדות מאוד.

התיישבתי במיטה והסתכלתי במערכת השעות שלי. מחר יש לי שעתיים שיקויים, שעתיים בתורת הצמחים והוסיפו בעט כחול 'שיעורים פרטיים עם פרופסור סנייפ'. כמה נפלא.

נאנחתי והתארגנתי לשינה. מחר יהיה יום טוב יותר.

התעוררתי ואחרי כמה דקות נבהלתי. אף אחת לא הייתה בחדר. אני מאחרת ביום הראשון שלי!!

התארגנתי מהר ולבשתי את תלבושת אחידה וירדתי במדרגות לחדר המועדון שגם הוא היה ריק.

לא ידעתי לאן ללכת. לא ידעתי איפה הכיתה או מי המורה שלי בכלל.

החלטתי ללכת לחדר האוכל, המקום היחידי שאני מכירה.

יצאתי מחדר המועדון של גריפנדור ומיהרתי לחדר האוכל. הרבה פניות ומסדרונות אבל זכרתי בערך את הדרך.

כשהגעתי ראיתי את דראקו. כול כך שמחתי לראות מישהו מוכר!

"חשבתי שלא תדעי לאן ללכת ואז תבואי לכאן" הוא חייך אליי. "תפוח?" הוא הושיט אליי.

נזכרתי שלא אכלתי כלום ולקחתי אותו. לחשתי לו תודה ושאלתי אותו איפה חדר השיקויים.

הוא אמר שגם לו יש עכשיו שיעור שיקויים ושנוכל ללכת ביחד. הוא הזהיר אותי שפרופסור סנייפ מאוד קשוח ואז נזכרתי שהוא מלמד אותי גם שיעורים פרטיים.

נכנסנו לכיתה ולמזלנו הוא עדיין לא הגיע. התיישבתי בשולחן ריק ודראקו התיישב לידי. חבריו סימנו לו לבוא והוא סימן להם שלא.

"אם אתה רוצה אתה יכול ללכת" צחקתי. "אני לא אתן לך להתמודד לבד מול סנייפ" אמר.

הדלת נפתחה ושקט השתרר בכיתה. אדם גבוה בעל שיער שמנוני עם עור צהבהב ואף מעוקל נכנס לכיתה.

"שלום לכם תלמידים. שוב." הוא אמר בקול מעוצבן.

הוא התקדם אל שולחנו וכשהבחין בי אמר:"את מייצ'ל? תלמידה חדשה?".

"כן פרופסור." עניתי לו בקול רם. "ובכן, אני רואה שתפסת לך תלמיד חרוץ מבית המועדון שלי" והסתכל על דראקו בגאווה.

הסמקתי קצת והוא המשיך לשולחנו. הוא הסביר על מהלך השיעורים השנה ועל המבחן בסוף השנה.

הוא הדגים ניסוי ואז נתן לנו כמה דקות לנסות בעצמנו. התרגשתי כול כך שהרגשתי שאני משתלטת על ההכנה.

דראקו היה הגאון מאחורי הניסוי ואני הייתי המבצעת. תוך דקות ספורות סיימנו.

פרופסור סנייפ התקרב ובדק אותו. הוא שיבח אותנו לטובה ועבר שולחן.

דראקו חיבק אותי וחיבקתי אותו בחזרה. היום הראשון והצלחתי בניסוי. איזה אושר.

שמחתי ואז כשסנייפ סיים את הסיבוב הוא התחיל ניסוי קשה יותר. בהרבה.

אני ודראקו ניסינו אבל כמעט פוצצנו את המבחנה. פרופסור סנייפ הסביר שצריך להוסיף קמצוץ פארגוס להרגעת הבועות במבחנה.

ניסינו את העצה שלו ואז הצלחנו להגיע לדבר דומה לתוצאה של פרופסור סנייפ.

נגמרו השעתיים במהירות ונאלצתי להיפרד מדראקו וללכת לשיעור תורת צמחים.

דראקו הסביר לי איפה זה ואפילו הציע שהוא יקח אותי לשם אבל סירבתי.

שאלתי בשקט את פרופסור סנייפ איפה לפגוש אותו והוא אמר בחדרו.

הלכתי לכיוון שדראקו כיוון אותי והגעתי למין חממה מוזרה עם צמחים בכל הצורות, גדלים וצבעים.

התקרבתי לשולחן ואז ראיתי את הארי פוטר וחבריו. החלטתי שהפעם אני אהיה לצידם.

"שלום" התקרבתי אליהם ואמרתי. "ומי את?" אמר הילד הג'ינג'י בזילזול. "רון!" לחשה אליו הבת שהייתה לידי.

"מצטערת על הדיבור הילדותי שלו. אני הרמיוני ואת?" היא הושיטה את ידה. "קוראים לי מייצ'ל" והחזקתי לה את היד.

"לא ראית שהיא הייתה עם דראקו??" הוא אמר בזילזול נוסף. "מה הבעיה בדראקו? הוא חמוד מאוד ועזר לי בכל רגע שהייתי כאן" אמרתי בתוקפנות.

"כן ממש. הוא ילד גועלי שמחפש רק צרות איתנו. אולי תלכי? בטח גם את נדבקת בגועליות שלו" אמר הילד הג'ינג'י.

כעסתי כול כך שלקחתי את כל הדברים שלי ועברתי לצד השני. התיישבתי ליד ילדה בלונדינית והתעלמתי מהמבטים שלהם כל השיעור. חוצפנים.

ניסיתי להקשיב בשיעור אבל ככל שניסיתי להתרכז יותר ככה המחשבה שלי פרחה. כעסתי עליהם ובמיוחד על הג'ינג'י. מה נראה לו בכלל.

בסוף השיעור ראיתי אותם מתקרבים אליי וניסיתי למהר ולצאת מהכיתה. יצאתי לעבר המדשאות כשהם התחילו לקרוא לי בשם מאחורה.

ניסיתי להתעלם ולהגביר את הקצב אבל מישהו החזיק לי ביד. "חכי.." אמר הילד עם המשקפיים. "למה כדי שתיתן לחבר שלך לרדת עלי יותר?" רתחתי מזעם.

"אני מצטער על ההתנהגות שלו.. הוא פשוט לא ממש חובב של דראקו.." הוא ניסה להתנצל.

"שהוא יבוא להתנצל או שאני לא אקבל את ההתנצלות!" צעקתי על הילד ורצתי לבית הספר. עכשיו אני מבינה למה דראקו שונא אותם. פשוט מגעילים.

נעצרתי ליד הדלת של פרופסור סנייפ וניסיתי להירגע. רציתי להצליח. רציתי להשקיע. אבל כל המחשבות פשוט הטרידו אותי.

דפקתי על הדלת ושמעתי "יבוא".

הפרק הקודם		הפרק הבא