יש דברים שעדיף לא לדעת...

פרק 2 - בקפיטריה

ושחכתי לומר, יש לי שיער חום- אפרפר והעיניים שלי חומות אדמוניות, כמעט אדומות.

בקיצור, אני לא בטוחה אם יובל ואני, גם אחרי שבוע, עדיין חברות. אנחנו מדברות, נפגשות מסתובבת ביחד. אבל מאז, איך לקרוא לזה, ה"תקרית", אנחנו מרוחקות. כאילו הכל קריר, ריקני. כאילו אנחנו עושות את זה רק בשביל התואר חברות, לא בשביל שבאמת נהיה חברות ונהנה מזה. אני מקווה שזה ישתפר. כי בעוד חודש יש לי יום הולדת 17, ואני באמת רוצה שנשלים עד אז.

במשך השבוע הזה קרו לי הרבה דברים מוזרים. פעם אחת קמתי בבוקר וכל המיטה שלי הייתה מבולגנת. והיו הרבה חלומות מוזרים, שאני רצה הרבה, או שאני רעבה כל הזמן. ואני אולי לא ספורטיבית במיוחד, אבל אני לא אוכלת הרבה. אני חושבת שאני משתגעת. אני מרגישה שאני חיבת להגן, אני לא בטוחה על מה, נראה לי הבית. בקיצור אני לא אותה אני. אני רק רוצה שיובל ואני נשלים. ליובל הייתה יומולדת בתחילת השנה, לפני חודש. וממש השקעתי לה. אז אני מקווה שהיא תשקיע לי. מאז שיובל חגגה יום הולדת 17, לפני חודש, הרגשתי שהיא שמרה ממני סוד. אבל זאת הייתה רק הרגשה. והרגשה כמו שהיא באה, ככמה היא הולכת. אבל בגלל שאנחנו לא מדברות הרבה יוצא לי לחשוב הרבה, ונזכרתי. אני לא חושבת שמשהו מתקדם כאן, ואם אני רוצה ואני ויובל נחזור להיות חברות, אנחנו צריכות לדבר. מעולם לא הייתי טובה בדיבורים. אבל שווה לנסות. מה כבר יש לי להפסיד?

בארוחת הצהריים, בקפיטריה, הלכתי לשולחן הרגיל שלי ושל יובל. התיישבתי וחיכיתי לה. אבל היא לא הגיע. גמרתי כבר את האוכל שלי אז קמתי וסרקתי את הקפיטריה. ופתאום ראיתי את יובל יושבת בשולחן של הילדים ששולטים בבית הספר. הילדים ששולטים בבית הספר הם לא הילדים המקובלים, אין לנו בדיוק כאלה. הם חבורת הילדים שיש להם כוח בבית הספר. ולפעמים זה נראה שהמורים והמנהל מפחדים מהם.

אבל אני לא מאמינה שיובל יושבת שם!

התקרבתי אליה בביטחון, וככל שהתקרבתי הביטחון שלי הלך ונעלם. הרגשתי שנועצים בי מבטים. כשהייתי קרובה ליובל כל הביטחון שלי כבר התנדף.

"יובל," אמרתי. ומבטים חדים ונעוצים הסתכלו אליי. אבל התעלמתי מהם.

"מה את רוצה עכשיו?" אמרה. היא לא נשמעה כמו יובל שאני מכירה.

"אני יכולה לדבר אתך בצד?" שאלתי. יובל הסתובבה אלי. פניה נראו מלאות ביטחון, אבל היה בהן משהן עצוב, משהו מתחנן.

"לא," היא אמרה. ושאר היושבים מסביב לשולחן נראו מרוצים מעצמם.

"לא?" הופתעתי, עזרתי קצת אומץ והמשכתי, "ומה אם אני דורשת כן?"

"לכי!" אמרה וקולה נשמע כמו נהמה.

נבהלתי, אבל לא ויתרתי, "מי את? אני לא מכירה אותך יותר," הסתובבתי והלכתי. שמעתי שצוחקים מאחורי. אבל לא הסתובבתי.

הלכתי והתיישבתי בשולחן, לבד. אבל אל נשארתי לבד להרבה זמן. בן התקרב אליי. בן הוא ידיד טוב שלי כבר הרבה זמן. וכולם יודעים שהוא תמיד איתי כי הוא קצת דלוק עליי. בן הוא קצת ילד חנון. למרות שאני לא, אנחנו מסתובבים ביחד. לאופיר

"מה קרה קודם?" שאל.

"כלום!" אמרתי, ושמתי לב שאני מדברת חזק. החלשתי את קולי והמשכתי, " יובל פשוט השתגעה על כל הראש"

"טוב," אמר. ואיכשהו קולו תמיד היה מתון ורגוע, כאילו הוא תמיד יודע שיהיה בסדר. בשבילי, מספיק שיומר מילה, וזה תמיד מרגיע אותי.

כנראה שמעכשיו אופיר הוא מי שאני באמת יכולה לסמוך עלי אבל זה באמת מעצבן. יובל השתנתה. אבל השאלה הכי גדולה היא למה היא השתנתה? ולמה היא יושבת בשולחן של הילדים ששולטים בבית הספר? היא מעולם לא הייתה חלק מהם. אבל עכשיו היא נראית כאילו היא תמיד הייתה...

הפרק הקודם