על החיים ועל המוות

טוב,אז יום לאחר מכן קמתי בשעה 6:00 לפנות בוקר(ראיתי את השעה בשעון ששמתי לקרול בכלוב,כדי שהיא תדע מתי להעיר אותי...),התמתחתי וקשרתי את מולי(הכלבה) ברצועה. לקחתי את הכלוב שם קרול והילקוט ופניתי לבית חברתי(כמובן תוך שאני מסתכלת לכל צד ובודקת שאף אחד לא עוקב אחרי).לילדה שעליה הלכתי,שהייתה גם חברתי הטובה ביותר, קראו מעיין רוזנבלוף,והיא גרה ברחוב החרצית 8, ובבית פרטי, כמוני(רק שמהבית שלי לא נשאר כל זכר).דפקתי בדלת,וכמעט מיד היא נפתחה,ומעיין עמדה בפתח. היא נתנה לי להיכנס וקראה לאימה,שתמיד הייתה נחמדה אלי. היא הייתה המומה כשראתה אותי. אני הסברתי לה את גורל הורי, והיא נחמה אותי. היא הסכימה שאני השאר,אבל מיד אז הם פרצו גם לבית שלהם. גברת רוזנבלוף הוציאה את שרביטה ושלחה לחש משתק לעבר אחד אוכלי המוות,אבל הם חסמו אותה ושלחו קללה ממיתה לעברה.הקללה החטיאה אותה בסנטימטרים ספורים,אבל אז הם הרסו את הבית והתעתקו. הבית קרס,ואני הספקתי לאחוז בידה של מעיין והתעתקתי ברגע האחרון. זה היה נס שבכלל הצלחתי,כי למדתי להתעתק רק שבוע לפני כן. אבל לא הספקתי לאחוז בידה של אם חברתי הטובה ביותר,והבית קרס עליה. הינה עוד אבדה, מתי המלחמה הפרטית הזאת תגמר?

הפרק הקודם		הפרק הבא