רעד

זמן, הוא עול...

לא זכרתי בדיוק את הזמן בין תחנת המשטרה עד ההגעה לבית החולים, הכל היה מטושטש. חסר משמעות.
מול עיני כל הזמן ראיתי את שני הצללים האלו, ורק חשבתי...למה?

עברו שבועיים עד שהתעוררתי. לפי מה שסיפרו לי, נכנסתי למצב הלם וגופי "נרדם".
הם היו בטוחים שמתתי, או שנכנסתי ל"קומה", אבל לא. זה היה משהו אחר, שהם אף פעם לא ראו.
מאותו יום משהו היה שונה, פשוט לא ידעתי מה.

"קירה? קירה? כדור הארץ לקירה!" נשמע קול מרוחק, כאילו מעבר למים.
פקחתי את עיני, פוגשת במבטה המרוגז של רין.
מיד אוזני הצטלצלו ושמעתי את הצילצול המסמל את סוף היום.
"אוף! פספסת את כל היום!" התעצבנה רין, מעיפה את תיקה החום על כתפה בעצבים, לובשת כרגיל את תלבושת התיכון, חולצה לבנה עם שרוולים קצרים, חצאית כחולה בהירה וצווארון בצבעי הים. גרביונים גבוהים בצבע שחור ומגפיים בצבע טורקיז היו התוספת הקטנה של רין.
"אני מצטערת..." אמרתי בקול חלול, אוספת את דברי, שוב נכנסתי למצב מטושטש. גם אני לבשתי את הבגד המטופש הזה, אבל עם גרביונים אפורים, הנעליים שלי היו משהו אחר, מגפיים שחורות עשויות מחומר לא מחמם, חלקלק למגע. עליו שזורים בצבעי הים והשמיים סרטים יפייפים. קרוב לברך, בקצה הסרט המתקפל לפרפר תכול, יש חתול שחור עם עיניים ירוקות. התוספת הקטנה שלי, ללבוש בית הספר.
שתי ידיים תפסו בלחיי ומשכו קלות, צעקתי. 
"היא חזרה!" נשמע קול צוחק מאחורי, הסתובבתי בעצבים לעבר הילד המעצבן הזה. החבר השלישי בקבוצה שלי ושל רין, אלון לוי. אחיה החורג של רין.
עיניו הירוקות נצצו בשובבות ושערו השטני היה מבולגן כתמיד, בגדי הבנים, חולצה בצבע לבן, צווארון כחול כהה וג'ינס כהה, נראו טוב עליו, בדרך חנונית וחמודה.
שמעתי אותם בבהירות, שום דבר לא נשמע כמו הד.
"תודה, אלו" אמרתי באנחה, "אני לא בקטע".
"נו כן?! ברור?! אחרי שבועיים בבית חולים ברור שיקח לך זמן לחזור!" אמר, משלב יד אחת שלו בשלי, ואת ידו השניה עם רין והצעיד אותנו מן הכיתה הריקה למסדרון בסגנון ה"קוסם מארץ עוץ".
"איזה מזל שהתבטל שיעור מדעים!" אמר אלון ונאנח בהקלה, תיק הגב שלו התואם לתיק הגב של רין מתנדנד עם כל צעד.
"מה? שוב לא עשית את השיעורים?" שאלה רין, משתחררת מאחיזתו. היא תפסה את תיקו ורצה משם מצחקקת כמו ילדה קטנה. הוא רץ אחריה וברגע שעברו את העיקול, נעלמו מעיני.
גילגלתי את עיני מחייכת חיוך קטן ורצתי אחריהם.

"מאמה, אני בבית!" צעקתי ברגע שנכנסתי דרך דלת הכניסה.
ראשה הציץ אלי מתוך דלת המטבח.
"איך היה בבית הספר?" שאלה מקרצפת את הכלים במהירות מטורפת. זרקתי את תיקי, מורידה את נעליי בבעיטה ונכנסתי למטבח, שוטפת את ידיי.
"כרגיל" שיקרתי, אם היא תחשוב שהכל בסדר אני לא אצטרך ללכת לפסיכיאטר האידיוט הזה.
"קירה, תעזרי לי בש.ב!", ראשו הכסוף של אחי, סילבר, הציץ בי מעבר לשפת השולחן, עיניו הכחולות כשמיים נצצו והביטו בי בציפייה.
"סילב, מה קרה?" אמרתי פונה אליו, נותנת לשערי החום האסוף להשתחרר ולהתפזר ברוח מן החלון.
"אני בעבודת השורשים הזאת" הסביר, "מה פירוש השם שלך? ולמה קראו לך כך?".
"פשוט תבדוק את העבודה שלי" אמרתי, מתיישבת ומעיינת בעיתון.
"בדקתי, ולא הבנתי. מה זאת אומרת "כי הירח אמר"?" שאל פונה לאמא, מחזיק את המחברת שלו פתוחה.
היא חייכה חיוך עצוב, שנינו החלפנו מבטים.
היא יבשה את ידיה והתיישבה, סילבר מיד התיישב אחריה.
" אני בטוחה שסיפרתם לכם את זה הרבה פעמים" היא התחילה, עינייה הסגולות זוהרות בצבע כסוף, בדרך מסתורית מביטות מן החלון, לעולם לא נודע לנו באיזו דרך.
"כשהייתי בהיריון בקירה, לא הרגשתי טוב. שילשול, כאבי בטן...זה לא היה קל" היא אמרה, צוחקת קלות. חייכתי מתביישת.
" אביכם ואני הינו צריכים לבחור שם, וזה לא היה קל. היו מיליוני אפשרויות!" היא פרסה את ידיה מדגישה את הרגע.
" אבל יום לפני הלידה, הירח היה מלא וצפיתי בו זורח. ואז שמעתי קול -קירה, קרן אור, תזרח כמו השמש, היא תביא תקווה-, הקול היה מלא עוצמה, אך עדין. בעודי צופה בירח, אורו הלך וגדל, ונכנס דרך החלון מאיר את החדר עם אלפי קרני אור. הקול היה של אביך, קירה. והקול בא מין הירח", קולה היה כלחישה וראיתי את הדמעות בעיניה.
"ברגע שנולדת, השם לא יצא מראשי וקראתי לך כך" המשיכה, "לאחר מכן כשחזרתי הביתה חיפשתי באינטרנט ופירוש שמך היה מדהים! כל כך הרבה פירושים משפות שונות! ורובם אמרו קרן אור" היא אמרה, חיוך על פניה.
חייכתי, בלי ששמתי לב, דמעות היו בעיני.

"אז הינה סילבר" אמרתי, "קוראים לי קירה. איך אני יודעת את זה? כי הירח אמר לי".

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא