רעד

מעבר לעננים, יש מקום מופלא, מלא זיכונות של אהבה, קנאה, שנאה, עצבות ונחמה. זיכרונות רעים, זיכרונות טובים, מלאים רגשות שונים, זה מה שמופלא בעולם זה, כי הכל בהרמוניה, כי אלא שגורמים לעולם זה להתקיים, הם אנחנו.

"הלך לי המוח", מילמלתי, משעינה את ראשי הפועם על שולחן המטבח הקר והחלקלק, מקללת את המורים ואת שיעורי הבית המטומטמים שלהם. שערי האסוף לקוקו גבוה התפזר על השולחן כמים.
"גילית לי את אמריקה" אמרה רין מעברו השני של השולחן, נשענת על אגרופה ועם ידה השניה זרקה על ראשי עט.
בגלל מזלינו המחורבן המזגנים התקלקלו בכל השכונה, ראשית, מוזר שכולם התקלקלו בבת אחת, שנית, המאורר היה כל כך חלש שהדלקנו שלושה מאוורים שונים, אבל נראה שזה בכלל לא עזר. ארץ ישראל לא בדיוק מקום "קר".

"הסוף מגיע!" אלון צעק, פקחתי עין אחת ובהיתי בו. לפני דקה הוא היה מתחת לשולחן מזיל ריר על הרצפה הנקייה ועכשיו הוא עמד מולינו, מזיע, ומרים את ידו ומצביע אל עבר התקרה.
"הקרחונים ימסו, גובה המים יעלה! נצטרך לחיות על ספינות!" הוא המשיך מנופף בידיו כמו מטוס ומסתובב סביב המטבח, אני ורין עוקבות אחרי תנועותיו בישנוניות רבה, "נאכל אך ורק דגים ונפתח יכולות תעופה ונשימה במים!".
גילגלתי עניים ושמטתי את ראשי בשנית על השולחן המכוסה עכשיו טיפות קטנות של זיעה.

"איזה יופי, עכשיו אפשר לגמור את השיעורים המחורבנים שמסריחוני נתן לנו?" אמרה רין, קמה ממקומה ומילאה לשלושתינו לימונדה קרה מין המקרר הריק והמסכן שלנו.
"מסריחוני?" מילמלתי, מתיישבת ולוגמת מין המעדן הנוזלי, מחייכת בסיפוק.
"מר. נביא המורה למתמטיקה, בזמן האחרון הוא מסריח כמו שקית זבל, אז מסריחוני" ענה קולו של אלון מתחת לשולחן. הצצתי בו מבעד לרגליי וראיתי אותו יושב בפישוק רגליים ולוגם לימונדה. עיניו הירוקות נצצו מבעד למשקפי הקריאה השחורים שלו, קיללתי את עצמי שלא שמתי לב שהוא חזר לחור הקטן שלו, שבמקרה הזה הוא מתחת לשולחן המטבח שלי.
"להגיד את האמת. לא שמתי לב"אמרתי מותחת את ידי למעלה, "גמרתי".

"קירה..."נשמע קולו הזומבי של אלון מבעד לשולחן, קול חצי מת חצי ישן. בהיתי בעיני הכלבלב שלו שהציצו בי מתחת לשולחן, וגילגלתי את עיני.
"לא, אתה הגאון מבן שלושתינו, תעשה את זה לבד" ניפנפתי אותו. הצצתי בחוברת העבודה שלו והבטתי בו עם גבה מורמת בעצבים, "נשארו לך רק שתי שאלות".
"זה לא רק שתי שאלות!" הוא קפץ, שוכח לגמרי שהוא מתחת לשולחן עשוי מאבן. ראשו נתקע בשולחן והוא הרים אותו באוויר לכמה שניות. זרם רב של קללות בקע מתחת לשולחן הכאט שברירי.
פרץ של ציחקוקים עלה מפי, וצחוקה החנוק של רין התגלגל על פני הבית.
השניות עברו ואלון לא יצא מין החור הקטן שלו, ואז בשקט רב שמענו אותו ממלמל "שולחן מטופש", פרץ הציחקוקים שלי הפך לגל של צחוק.
"תראו מה מזג האוויר עשה לכם" אמר אלון, יוצא ממתחת לשולחן משפשף את ראשו, "צוחקות על כל דבר קטן", חיוכו הצוחק הראה שגם הוא משועשע מטיפשותו, כעת היה סמוק ומבויש.
"קטן?" שאלה רין, מחניקה את צחוקה ואדומה מין המאמץ.
אלון מילמל משהו שנשמע כמו "בנות, מי מבין אותן" והתיישב למשיך לעבוד בחוברת. אני ורין החלפנו מבטים ופרצנו בגל חדש של צחוק, שהפעם אלון הצטרף אליו, צוחק כמו ליצן.

"ביוש!"צעקו לי רין ואלון, נופפתי אלהם מין החלון, מחייכת חיוך קטן. הסתובבתי לחדרי ופלטתי קול ציפצוף מבוהל, מולי עמד צל. לא צל רגיל מין הסתם, צללים אף פעם לא נכנסים לבתים של אנשים, לצל הזה היה גוף, עיניו השחורות אחזו בכתפיי והרגשתי את הקור המקפיא העובר מידיו לגופי.
מיד קפצתי אחורה, דרך החלון.

עופפתי. סגרתי את עיני, מחכה למוות השחור שיקח אותי מכאן. אז ככה אגמור את חיי? בגלל איזשהו צל מטופש? אפילו לא אמרתי להתראות לכולם...מאמה...סילבר...רין...אלון...אני מצטערת.
הפגיעה לא הגיעה, פקחתי את עיני לסדק זהיר ופערתי את פי בתדהמה, הייתי בין העננים של השקיעה, ורוד, סגול, כתום...יפייפה. הייתי כל כך עסוקה במראה שלא שמתי לב אליו, לנער ההוא.
ואז ראיתי אותו, עיניו היו בצבע ארגמן, כמו דם, כמו הצללים. שערו החום כשוקולד היה חצי חלק חצי מקורזל, עורו היה בהיר, שפתיו מלאות או וורודות, הוא הביט קדימה לא מעיף בי אפילו מבט אחד. שערו הפרוע מתנופף ברוח, עיניו נוצצות עם השקיעה.
הבטתי למטה ולצדדים ופרץ פחד עבר בגופי, עפנו באוויר בין העננים, האדמה לא נראית מתחתינו ומתוך גבו יצא ערפל שחור, שזז ככנפי ציפור. מיקדתי את מבטי בערפל והושטתי יד לגעת בו, הרגשתי נוצות, נוצות עדינות.
"כנפיים" לחשתי בתדהמה, הייתי אמורה להיות מבוהלת, אבל לא, הרגשתי בטוחה בידיו החמות, שהחזיקו בי כאוצר. הסמקתי כשראיתי שהוא מחזיק בי בסגנון "נסיכה", ידי היו סביב צווארו ובהיתי בפרצופו, חוקרת, לומדת כל פרט של פניו, של הילד היפה התואר שהציל את חיי,
עיניו פגשו במבטי ונאחזו בו.
עיניו היו צלולות, מלאות חיים, מלאות סקרנות. שונות לגמרי מעינהם של הצללים.
הבטתי בו, והוא הביט בי, מבטינו אינם משים.


המלאך הזה והנערה הזאת, שגורלם נגזר לפני לידתם, נפגשו סוף סוף ועולמם ישתנה לעולם.

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא