תעלומת המסתורין של אקדמיית הטאליה

A/N: בשביל קוראי הנאמנים והיקרים~ אני חייבת לתת התנצלות כנה לפולין היקר שטעיתי בשם משפחתו. הוגים את זה כאוקאשוויץ' - Łukasiewicz האות הזאת שנראית כמו L היא לא L בעצם, והיא גרמה לכמה טעויות. ככה זה עם הטאליה והשמות המוזרים שלהם ;~; זה קשה אתם. בכל מקרה, הנה הפרק הבא, ואחריו ההערות, אם בא לכם להיות חוקרים בעצמכם, אתם מוזמנים לקרוא את ההערות ולהיעזר בהם כדי לפתור את התעלומה. החלטתי לא לשים את הראיון עם פליצ'אנו בסוף מטעמי נוחות, ולא בשביל ליצור קליף האנגר או משהו, אוקיי?

קונור הביט על השלט "ק. קירקלנד, חקירות פרטיות" שהונח על שולחנו בחיוך מרוצה. הוא היה במשרד קטן בקומה הראשונה של בניין א', החדר היה ממוקם ליד משרד המנהל והושאל לו לצורך חקירות התלמידים.

הראשון שעמד לראיין היה טוליס לורינאייטיס, חברו הטוב ביותר של פליקס אוקאשוויץ', או לפחות כך נאמר לו. הוא סידר את חולצתו שוב ושוב, תוהה אם הוא נראה ייצוגי מספיק בכדי לראיין תלמידים. הוא לא היה יכול לדמיין את עצמו מסתובב בחליפות, אלו לא הבגדים המועדפים עליו אך הם היו מאוד שכיחים בקרב עמיתיו הבלשים, ומצד שני- ארתור אסר עליו להסתובב עם הג'קט המחוייט שלו שהגיע עד לברכיו ומגבעת מהמאה ה-20, סגנון שהושפע רבות משרלוק הולמס. זה לא היה סוד במשפחתו שספריו של קונן דויל היו אלו שדחפו אותו אל תחום הבלשות. הוא זוכר את הפעם הראשונה ששמע את אחד מסיפוריו של שרלוק הולמס, הוא היה בן חמש ואביו קרא לו מהספר עם הכריכה הכחולה והעבה, מאז הוא פיתח אובססיה אל חקירות.

הוא נאנח כשחשב על בחירתו לעזוב את החברה לחקירות פרטיות בה עבד, זה נבע בעיקר מהעובדה שהבוס שלו היה אדם קשה שהתייחס אליו בצורה לא נחמדה. הוא לא היה מסוגל לעבוד בתנאים כאלו, אז הוא בחר לעזוב ולעבוד כעצמאי. במשך חודשים לא הצליח למצוא עבודה רצינית בשוק, הוא כמעט התייאש עד שארתור פנה אליו עם הצעה לחקור היעלמויות של שלושה תלמידים מאקדמיית הטאליה. זה מה שהוביל אותו כרגע לשבת במשרד קטן מול כיסא ריק ולחכות לראיון הראשון.

לאחר מספר דקות, הדלת נפתחה וארתור נכנס לחדר. מאחוריו עמד תלמיד עם שיער חום שהגיע עד לכתפיו, שהיה נמוך מעט מארתור.

"אני משאיר אותו בידיים שלך, קונור" ארתור אמר לפני שיצא וסגר את הדלת אחריו.

טוליס מיהר לשבת על הכיסא, הוא הביט אל קונור במבט תמים ונדמה שהיה מוכן להתחיל לבכות כל רגע. קונור נאנח מנטאלית, הוא לא התמודד הרבה עם טיפוסים מהסוג של טוליס, אז הוא יאלץ להיות עדין ככל שיוכל.

"אתה טוליס לורנאייטיס, נכון?" הוא היה חייב לוודא.

"כן, אדון קירקלנד" טוליס ענה לו בקול חלוש.

"אה, אני לא כל כך אוהב רשמיות, אז למה שלא נשתמש בשמות הפרטיים שלנו?" קונור הציע בחיוך חביב והתלמיד שמולו הנהן אליו בחיוך קטן. "אז, ספר לי מעט על מה שקרה, אני מבין שפליקס היה התלמיד השלישי שנעלם?" הוא נזהר במילותיו ולא השתמש במילה נחטף מכיוון שעדיין לא היה יכול לטעון טענה כזו. המקרה השלישי בו נתקל כאשר התחיל לעבוד בחברה לחקירות פרטיות היה היעלמויות של תלמידים מאותו בית הספר. בסופו של דבר, הם גילו שאותם התלמידים מאסו בחייהם והחליטו לברוח, כל אחד בעצמו, וטווח הזמן שבחרו היה רק צירוף מקרים מעניין. הם אומנם לא היו מאותה שכבה ולא חלקו אף כיתה ביחד, אך אי אפשר לשלול את האפשרות הזו לפני שיהיו ראיות ממשיות לחטיפה. העולם שבו הם חיים יכול להיות ממש מוזר, הוא יכול לספר מניסיון.

 "כן... זה קרה בבית הספר, היינו בשיעור היסטוריה אירופאית, זאת אומרת, זה בתחילת השיעור. המורה עוד לא נכנס כשפליקס אמר שהוא צריך ללכת לשירותים ואחר כך הוא רץ מהכיתה. אני חושב שהוא מלמל משהו על ארוחת הצהריים בבית הספר, הן בדרך כלל עושות לו בחילה" טוליס עצר ושיחק באחד מקצוות שיערותיו. "רק בסוף השיעור שמתי לב שהוא לא חזר והתחלתי לחפש אותו. חיפשתי אותו בשירותים של הקומה הרביעית, אך הוא לא היה שם. חיפשתי אותו בשאר השירותים של בניין ג', ועדיין לא מצאתי זכר אליו. נזכרתי בסיפורים ששני תלמידים נעלמו והייתי מודאג, אז התקשרתי אל המשפחה שלו. הם אמרו שהוא לא חזר הביתה".

קונור נשך את שפתו. פליקס אוקאשוויץ' היה התלמיד היחיד שנעלם על אדמות בית הספר, אם לא היה נעלם, לא הייתה עילה לפתוח את החקירה הזו.

"שמת לב לדברים מוזרים, במקרה?" קונור שאל כשדפדף בפנקסו, עד כה, טוליס לא חידש לו. רוב הדברים שאמר היו ידועים לו מהתיקיות שארתור נתן לו.

""כן. הוא... אין- לא הייתה לו סיבה. אני זוכר שהשירותים בבניין ג' היו תקינים, כולם. הוא מאוד אוהב את שיעור היסטוריה אירופאית. הוא לא היה עוזב את השיעור כך..." טוליס לא הצליח למצוא את המילים שרצה להשתמש בהן, אך קונור הבין.

"אז אתה מאמין שהוא נאלץ לעזוב בניגוד לרצונו, שמישהו חטף אותו" הוא ציין, וטוליס הנהן.

"אני צריך שתענה על כמה שאלות, אתה מכיר את פליקס טוב, ולכן אבקש ממך לענות בכנות, זה יעזור לנו לצמצם את כיווני החקירות האפשריים ולהוכיח שבאמת מדובר בחטיפה. האם פליקס עבר התעללות כלשהי, בבית או בבית הספר? האם הוא הוטרד מינית או שביצעו בו מעשים מגונים נגד רצונו, בבית או מחוץ לבית? האם הוא אי פעם דיווח לך על מקרי אלימות או סחיטה?".

"זה... לא... ההורים שלו נהדרים, הם מבינים אותו, תמיד, הם... אה... מרשים לו ללבוש חצאיות למרות שהוא... בן... ו-ובבית הספר אף אחד לא התנהג אליו רע, אני מתכוון, בהתחלה כן. הם לא הבינו כל כך טוב את פליקס, אבל הם רק הציקו לו, ואחר כך הם הפסיקו ועזבו אותו. לא הייתה לו סיבה לעזוב, הוא אמר לי שהוא שמח פה. וגם... הפלאפון שלו... כשהתקשרתי אליו, המספר שלו לא היה זמין בערב".

"תודה, טוליס, זה מספיק לי בהחלט. אתה יכול לעזוב עכשיו" קונור שחרר אותו. הוא מיהר לרשום את המידע החדש בפנקסו. הוא יכול להוכיח שהמקרה של פליקס אוקאשוויץ' הוא חטיפה, בינתיים. למען האמת, הוא לא ציפה למשהו אחר. מבין שלושת התלמידים, פליקס היה התלמיד השקט שמסתבך בפחות בעיות, זה שמעדיף לבלות את זמנו רק עם חבריו הקרובים. זה היה הגיוני שלא היה מחליט לברוח על דעת עצמו. לגבי שני האחרים, הוא היה פחות בטוח. לובינו וארגאס נשמע כתלמיד עם יותר מדי סיבות לעזוב לפי מה שהבין, הראיונות כנראה יאוששו את החשדות של קונור. ומיקל כריסטנסן... הוא לא נשמע כמו בחור שקל לחטוף. בנוסף להערות בתיקו על הריבים בהם לקח חלק, ארתור טרח לספר לו שמיקל הוא בחור גבוה ושרירי. הוא היה חייב להודות שחטיפות של זכרים נדירות, במיוחד כשמדובר בכאלו שיכולים להגן על עצמם.

הוא נשען על משענת כסאו ולגם מכוס הקפה הקר שהכין לעצמו לפני חצי שעה. זה הולך להיות קשה.

"נו?" הוא כמעט קפץ כששמע את קולו של ארתור. "יש כיוון?".

"בשם אלוהים, ארתור, ממך ציפית להיות קצת יותר מנומס ולדפוק על הדלת" קונור העיר וארתור גלגל את עיניו למשמע הערה זו. "למען האמת, כן. פליקס אוקאשוויץ' נחטף, את זה אני יכול לומר. אם תכניס את התלמידים הבאים, אני אולי אצליח להוכיח את השאר ולהתחיל לעבוד על המקרה".

"מעולה, התלמיד הבא יהיה לוקאס בונדוויק. הוא אחד מ... אה, חבריו של מיקל, אני מניח" קונור הרים גבה. "לא הייתי קורא לזה בדיוק חברות, אבל הוא מכיר את מיקל די טוב".

"אוקיי... ארתור, מה אתה חושב?" הוא רצה לשמוע את חוות דעתו של ארתור.

"מה אני חושב?" ארתור היה די מופתע. "ובכן, אני מניח שאם אתה חושב שפליקס נחטף, אז זה נכון. אני מכיר את לוקאס כמה שנים, הוא סיפר לי שמיקל נוהג לעשות דברים מוזרים, כמו להיעלם מדי פעם. אם שני התלמידים האחרים לא היו נעלמים, כנראה שלא הייתה מיוחסת לזה חשיבות כל כך רבה. אולי מיקל שוב עשה את אותם דברים... מוזרים, והתזמון שלו היה פשוט חסר מזל. את לובינו אני לא מכיר כל כך טוב, גם לא את אחיו, פליצ'אנו. אני מדבר לא מעט עם אחד מחבריו של פליצ'אנו, קיקו הונדה, הוא אמר לי לפני שנה שלובינו נוהג לברוח מהבעיות שלו. אוה, וגם יש את החבר של הצפרד- אני מתכוון, אנטוניו פרנאנדס קאריאדו. הוא חבר של לובינו. הוא טוען שלובינו לא היה בורח מהבית, אבל לא דיברתי אתו, אז אני לא בטוח".

"אני מניח שאני אזכה לראיין את כל אלו?" קונור שאל בחיוך.

"כן, בהצלחה" ארתור החזיר אליו עם חיוך מעט מרושע והלך לדרכו.

קונור נאלץ לחכות די הרבה זמן עד שלוקאס, ברוב טובו, הסכים להופיע.

"קדימה, אני רוצה לגמור עם זה כמה שיותר מהר" לוקאס אמר לו, קולו קר. "אני לא אוהב לדבר על מיקל הרבה".

קונור החליט שלא להתערב בדבר, אלו לא היו העניינים שלו. "תוכל רק לספר לי מעט על מיקל ועל המקרה?".

"אני לא חושב שהוא נחטף" לוקאס הבהיר, מביט הישר אל תוכו עיניו של קונור. "אי אפשר לחטוף את מיקל. אם מישהו היה מנסה, הוא כנראה היה מת עכשיו. הוא היה מלמד אותו, זה הדבר היחיד שמיקל יודע לעשות כמו שצריך".

"אני רואה," קונור שקל לאט לאט את מילותיו של הבחור. "ארתור סיפר לי שמיקל נהג לעשות דברים מוזרים? להיעלם מדי פעם?".

"כן, אני בטוח שזה אחד מאותם המקרים. הוא נעלם לכמה ימים ואז חוזר, פצוע" לוקאס נראה כאילו הוא היסס אם להמשיך או לא, אך לאחר מכן משך בכתפיו והמשיך לדבר. "לא כולם יודעים, הם לא באמת מכירים אותו, הם חושבים שהוא התלמיד הנחמד והידידותי הזה, אבל הוא לא. בדנמרק הוא היה עושה צרות. הוא אמר לי שהוא היה בכנופיה מחתרתית פוליטית, הם נהגו להשחית רכוש ציבורי ורכוש של אנשים מעורבים פוליטיים, אבל בעיקר להסתבך עם כנופיות אחרות. ההורים שלו שלחו אותו לאקדמיה הזו כי הם דאגו לעתיד שלו, הם לא ידעו מה הוא באמת עושה, אבל הוא החסיר כמעט שנה וחצי מהלימודים שלו. הוא החליט להתחיל מחדש פה".

"אני מניח שזה לא עובד אם הוא עדיין 'נעלם' לו" קונור אמר. "מה היה הזמן הכי ארוך שבו הוא נעלם?".

"שבוע וחצי, אם אני זוכר נכון, זה מספיק לך?" לוקאס שילב את ידיו והטון שבו דיבר היה מעט גס רוח, אז קונור הנהן ונתן לו ללכת.

"רגע," הוא עצר את לוקאס לפני שזה יצא מן החדר. המבט של לוקאס היה זעפני. "אם זכור לי נכון, במקרים האחרים, המספר של התלמידים לא זמין יותר, האם כך גם במקרה של מיקל? האם זה בדרך כלל קורה כשהוא נעלם?".

לוקאס קפא לכמה שניות ואז השיב. "המספר שלו לא זמין, זה... בדרך כלל לא קורה אתו. הוא עונה לי במהירות כשאני מתקשר אליו".

הם החליפו מבטים וקונור קבע. "אז אנחנו מדברים על בחור גדול?".

"גדול וחזק, או שהוא הצליח להאט את התגובה שלו איכשהו. מיקל לא חכם במיוחד, אבל הוא טוב בקרבות. הוא מצליח להפוך את הקערה על פיה גם כשהוא בנחיתות מספרית".

"תודה, לוקאס, אתה מוזמן ללכת עכשיו. יש לי כמה דברים שאני צריך לחשוב עליהם".

כמה תרחישים עברו מול עיניו של קונור. חלק מהדברים נגדו את ההגיון שלו, אם מיקל באמת היה חבר בכנופיה בעבר, החוטף יצטרך להיות חבר לשעבר או חבר פעיל בכנופיה כמו כן כדי שיוכל להשתלט על מיקל. הוא צריך עוד פרטים, הוא צריך לדעת יותר על ההיעלמות של לובינו, שכעת נראית כמו החטיפה הראשונה בסדרת החטיפות, כדי לשפוך מעט אור על המקרים. הבעיה הייתה שפליצ'אנו, האח של לובינו, לא הגיע לבית הספר היום. הוא לא היה יכול לראיין אותו, למרות שקונור ציפה רבות לראיון הזה.שיחה עם פליצ'אנו הייתה יכולה לגלות לו דברים רבים על לובינו ואופייו. הוא יוכל לראיין אותו רק מחר.

כשסיים לראיין כמה תלמידים, הוא חזר לחדרו הקטן, 221 בבניין ב'. הוא הספיק לראיין את קיקו הונדה, לודוויג ביילשמיט, פרנסיס בונפואה ואנטוניו פרנאנדס קאריאדו. נשארו לו עוד כמה אנשים, אבל הוא קיבל מספיק מידע כדי להתחיל לבנות את החקירה. כשיראיין את פליצ'אנו מחר, הוא יוכל להכריע בנושא. בינתיים, כל מה שהיה יכול לעשות היה להביט על המידע שקיבל. קיקו הונדה הכיר את לובינו, אך לא את מיקל ופליקס. לובינו היה יותר מכר מאשר חבר, האח הגדול של פליצ'אנו שנהג להסתובב אתם מדי פעם, אך לא יותר מדי. זה גם מה שלודוויג ביילשמיט טען. שניהם היו חברים טובים של פליצ'אנו, הם סיפרו לקונור שהם דאגו לפליצ'אנו מכיוון שהוא היה מדוכא לחלוטין, וזאת גם הסיבה לחיסוריו האחרונים מבית הספר. מלבד זאת, הם לא סיפקו מידע שימושי, הם היו עם פליצ'אנו בשער בית הספר כאשר חיכה לאחיו, אך זה היה כבר בשלוש, שעה וחצי לאחר שיצא מבית הספר. קיקו תאר את לובינו כאדם מעט לא מנומס, הוא הקפיד להשתמש במילים חסרות קונוטציה שלילית, אך נדמה שזה היה בגלל אופיו המנומס. לודוויג סיפר שלובינו היה גס רוח, נהג לצעוק על אחרים והתנהג לאחרים בצורה פוגענית, גם לאחיו הצעיר. פרנסיס בונפואה הכיר את האחים וארגאס, הוא לא חידש כאשר זה הגיע לאופי של לובינו, וקרא לו "נער וולגארי שמקלל יותר מדי". הוא זכר שחלק כמה כיתות עם פליקס ומיקל, אבל הוא לא הכיר אותם. אנטוניו פרנאנדס קאריאדו היה קרוב אל לובינו, האדם היחיד, כך נראה. הם הכירו מגיל צעיר, ואנטוניו תמיד דאג לו למרות שלובינו דחה אותו. הוא הוסיף מימד חדש לאופי של לובינו, למרות הקשיחות שלו מבחוץ, הוא די פחדן. בעברו הוא נהג לשבת בחוסר מעש ולא לציית למבוגרים הסובבים אותו, אך כיום הוא משתדל לעבוד קשה יותר. אנטוניו ציין שהוא יודע שלובינו מעריך אותו, ואוהב את פליצ'אנו, גם אם הוא לא מתנהג כך, הוא פשוט לא יודע איך להביע את זה. קונור לא ידע אם לקחת את המידע של אנטוניו ברצינות, הוא נראה קצת מנותק מהמציאות.

לאחר שהצליח לסדר את המידע בפנקסו, הוא מצא שהוא עדיין מוטרד מהעובדה שמישהו הצליח לחטוף בחור גדול כמו מיקל. זה נראה כל כך לא סביר, אך לא היה ספק יותר שמדובר בחטיפות. הוא ניסה לחשוב, אבל משהו חסם את מחשבותיו. משהו חסם את דרכו לפתרון.

בסופו של דבר, הוא וויתר על המחשבה המאומצת, ופטר את עצמו בכך שהוא צריך ללכת לנוח. ובכל זאת, הוא לא הצליח להירדם בלילה, לקחו לו כמה שעות עד שנם תנומה קצרה.

כאשר השמש עלתה, קונור כבר היה ער. הוא נם במשך שעה וחצי, ואז קפץ על רגליו. הדבר הראשון שעשה היה להכין לעצמו קפה. הבבואה שהשתקפה אליו מהמראה הבהירה כי הוא לא ישן מספיק, מתחתיו לעיניו הירוקות (והאופייניות למשפחת קירקלנד) נמתחו קווים שחורים ושיערו החום היה סתור. הוא משך בכתפיו לביטול, והסתפק ברחיצת פניו וסירוק שיערו.

השעה הייתה כמעט שבע וחצי כשהתייצב בבית הספר. הוא זכה לראות כמה תלמידים בחצר, כנראה כאלו שיום לימודיהם התחיל בשעת אפס. הימים האלו לא היו כל כך רחוקים לו, רק לפני כמה שנים סיים את לימודיו. ציוניו היו טובים, ובכן, יותר טובים משל אחיו הגדול, אך הוא אכזב את הוריו בכך שבחר לא להמשיך ללמוד במוסד אקדמי. זאת לא הייתה הפתעה כשאחיו הגדול פרש מלימודי התואר הראשון שלו בגיאוגרפיה, אך הבחירה של קונור הדהימה את משפחתו. הוא פסל את האפשרות מלכתחילה, ובחר לעבוד במה שמשפחתו חשבה שהיה רק תחביב ותו לא.

הוא חייך לעצמו כאשר הפלאפון שלו צלצל, ושמו של אחיו הגדול הופיע על הצג.

"הלו, ג'ט" הוא מיהר לענות.

"הלו, אח קטן!" הקול מהצד השני של ג'ט היה עליז, קונור דמיין את החיוך נמתח על פניו השזופות. ג'ט היה אחיו למחצה, למעשה, הם חלקו את אותה האמא, אך הם היו מאוד קרובים אחד לשני, וההפרש הקטן של שלוש השנים ביניהם רק חיזק את הקשר. "איך אתה שם? מסתדר?  ארתור אמר לי שיש לך חקירה חדשה!".

"כן, חקירה, כמה היעלמויות פה, אני מנסה לחשוב, אבל עוד לא הספקתי לראיין את התלמיד המרכזי" קונור השיב בצחקוק.

"אה, אני בטוח שאחרי שתסיים אתו אתה תפתור את התעלומה בלי בעיות!".

"ג'ט, משלמים לי כדי לפתור את ההיעלמויות, אני חייב להצליח. בכל מקרה, מה אתך? לא דיברתי אתך הרבה לאחרונה, כל פעם כשאני מנסה להתקשר, זה אומר לי שהמספר לא זמין!".

"כן, היו לי כמה בעיות. שלחו אותנו לצוד כמה תנינים, זה היה אזור בלי קליטה".

קונור היה יכול לשמוע רחשים בצדו השני של הקו. "מי זה שם? החבר'ה הרגילים? אם דון שם, אז תמסור לו דרישת שלום ממני!".

"ברור, קונור" ג'ט אמר, ולאחר כמה שניות של שתיקה, הוא דיבר. "אתה מתכנן לחזור הביתה אחר כך? אחרי המקרה, אני מתכוון?".

"אולי, אני לא בטוח... אין כל כך הרבה פרנסה שם עכשיו, חוץ מזה שאתה באוסטרליה. אני לא רוצה להישאר לבד עם אמא ואבא, הם ינסו לשלוח אותי לאוניברסיטה החדשה שהקימו ליד הבית...".

"אז תבוא לאוסטרליה, תמיד תוכל לשתף פעולה עם המשטרה המקומית, הם מחפשים בלשים מבחוץ שיעבדו אתם, ואתה כבר יודע שיש לי תמיד מיטה פנויה בשבילך".

"אני אחשוב על זה, ג'ט".

"תחשוב על זה טוב, אח קטן! אוה, אני צריך ללכת עכשיו, הם צריכים עזרה עם התנינים האלו".

"בהצלחה!" קונור איחל לו וצחק מעט אל כיוון המכשיר שלו. לאחר שג'ט ניתק, הוא חייך אליו. הוא דחף את המחשבה לעבור לאוסטרליה לאחורי מוחו, ההצעה הייתה מפתה מאוד, הוא יודע שכבתור אזרח ניו זילנדי הוא יכול לשהות באוסטרליה כאוות נפשו, אבל הוא צריך להתרכז בחקירה הנוכחית שלו עכשיו.

הוא האיץ את צעדיו ונכנס למשרד בבניין א', שם חיכה לו התלמיד שציפה כל כך לחקור, פליצ'אנו וארגאס.

מילון לאנשים (קצת טיפשים):

טוליס לורנאייטיס- ליטא השמקסי. הסברים מעניינים על השם שלו בפרק הקודם.

ארתור קירקלנד- אנגליה המגניב. יושב ראש מועצת התלמידים ובן דוד של קונור קירקלנד. הוא לא קרוב של ג'ט מבחינה ביולוגית, אבל הם מתנהגים כמו משפחה.

פליקס אוקאשוויץ'- פולין המהמם, אחד התלמידים שנחטפו.

לוקאס בונדוויק- נורווגיה ה... חתיך? הוא 'חבר' טוב של מיקל.

מיקל כריסטנסן- דנמרק (♥), אחד התלמידים שנחטפו.

לובינו וארגאס- רומאנו (♥), אחד התלמידים שנחטפו. ובפינת העובדות המעניינות על לובי: וארגאס זה שם משפחה ספרדי בכלל, יש לו שורשים לטינים שהם המקור של ספרדית ואיטלקית, אבל עדיין- הוא פחות נפוץ באיטליה. לובי, גם השם שלך לא שם בכלל באיטלקית, וגם וארגאס זה בכלל ספרדי? וואו, עדיף שתשאר עם רומאנו כשם פרטי וכשם משפחה!

פליצ'אנו וארגאס- צפון איטליה. ובפינת העובדות המעניינות על... ובכן, האחים האיטלקים: פליצ'אנו נפוץ יותר כשם משפחה, ופחות כשם פרטי. למה. מה. הימארויה - סאמה. מה. אתה. עושה.

קיקו הונדה- יפן.

לודוויג ביילשמיט- גרמניה, שלמרות שלא הזכרתי, אבל ביילשמיט זה לא שם המשפחה שלו, אלא של פרוסיה. זה די נפוץ בפאנדום להשתמש בשם משפחה של פרוסיה גם בשביל גרמניה, והייתי צריכה שם משפחה בשבילו (הוא היה ניימלס מבחינת שם המשפחה), אז אמרתי 'אה, נקח את זה'.

פרנסיס בונפואה- צרפת. סוטה. צפרדע.

אנטוניו פרנאנדס קאריאדו- ספרד, וכדאי לו להיות בריא כי לכתוב את השם שלו זה פיין אין דה אס.

קונור קירקלנד- אם זה לא ברור לכולם, ניו זילנד! הוא בן דוד של אנגליה פה, כי ככה, ואחיו למחצה הוא ג'ט. והוא אדיר. כשהוא חושב על זה שכבתור אזרח ניו זילנדי הוא יכול לשהות באוסטרליה כמה שהוא רוצה, זה בא מהעובדה הבאה- "אזרחי ניו זילנד זכאים לוויזה מיוחדת, המאפשרת להם לשהות באוסטרליה לזמן בלתי מוגבל, וכן לעבוד בה.".

ג'ט קירקלנד- אוסטרליה, אם זה לא כל כך מובן. הוא האח למחצה של קונור. החלטתי שהוא לא קשור לארתור, כי ככה. יש לו את אותו שם משפחה כמו לקונור וארתור בגלל שאבא שלו מת בילדותו והוא אומץ אל משפחת קירקלנד. יאיי.

ועכשיו, לחוקרי הצעירים. למען האמת, החקירה פה מאוד פשוטה, רק צריך לשים לב לפרטים הקטנים, ואפשר להגיע די מהר למי החוטף, גם בלי לדעת את המניע (ואז נהנים לנחש מה המניע עד שמגלים). אני יכולה להיות כנה ולומר, אני לא ארתור קונן דויל, למרות שאני מעריצה אותו, אלא יותר כמו אגתה כריסטי כשזה מגיע לתעלומות. אם אתם מכירים את שני הסופרים האלו, אתם תדעו מהר מאוד מה ההבדל הגדול בין שניהם, ותוכלו להיעזר בזה בכדי להניח הנחות.

שימו לב לפרטים הבאים-

•בלתי אפשרי לחטוף את מיקל, הוא בחור שיודע להתגונן ולהרביץ. אם תתמקדו בזה, זה יעזור מאוד. העובדה הזאת משחקת תפקיד מאוד חשוב בהמשך העלילה. תאמינו לי, אני יודעת.

•פליקס נחטף בתוך בית הספר, לעומתו- לובינו ומיקל נחטפו מחוץ לבית הספר, זה יכול לרמז משהו על הפעולה של החוטף.

•ציר הזמן מראה משהו מאוד חשוב, ואם לא סידרתם לעצמכם אחד כזה לבד, אני אסדר לכם עכשיו. אני לא משתמשת בימים בעלילה, אבל לשם ציר הזמן נמציא ימים. נניח שביום שני לובינו סיים באחד וחצי, מאז נעלמו עקבותיו. פליצ'אנו חיפש אחריו ביום שלם. באותו היום בערך, בסביבות הלילה עד לשעות המוקדמות של הבוקר של יום שלישי, מיקל נעלם. לוקאס מציין שמיקל התקשר אליו בשני בערב, זאת אומרת שבערב מיקל עדיין לא נחטף, אך בבוקר הוא לא הגיע לבית הספר. יומיים לאחר מכן, ביום חמישי, פליקס נעלם בשטח בית הספר. ולמרות שזה פחות חשוב, שבוע לאחר ההיעלמות הראשונה, ביום שני שבשבוע שלאחר מכן, קונור מגיע ומתחיל לחקור.

•שימו לב למרווחים בין החטיפות ומקום התרחשותם. זה מהווה תפקיד חשוב בהמשך הפתרון.

אני יודעת מראש שאי אפשר להבין את המניע מהכול, אז אל תנסו לנחש, עשיתי את זה סופר הזוי, וזה יתגלה רק לקראת הסוף. עם כמה הנחות בלבד אתם יכולים לפתור את התעלומה! קדימה, תנסו!

הפרק הקודם