סגורים

תלתלים אדומים כאש, פנים עגלגלות, חיוורות, זרועות לחלוטין בנמשים. עיניים בצבע ירוק – איזמרגד. פעורות, מבוהלות.

קליירי לפתה כל כך חזק את דלפק השיש עד שפרקי אצבעותיה הלבינו. היא הביטה בהשתקפותה במראה, מאחוריה משתקפות דלתות התאים. מבחוץ, במעומעם שמעה קולות של מהומה, דיבורים, קול ריצה, טלפון מצלצל.

זה היה טבעי, אחרי הכול, הגיע מטופל חדש.

אולי לא כל כך חדש, מטופל שהייתה לו כבר היסטוריה כאן. אבל מטופל שכבר יותר משנתיים לא שמעו ממנו.

ידה הדקה, המנומשת נעה באיטיות אל צווארה, נוגעת, מלטפת בהיסוס את החורים הזעירים, הפעורים בצווארה. מקודם ניקתה את מעט הדם שירד משם.

אלמלא הזעזוע שבדבר, זה היה יכול להיות מצחיק. היא באמת נראתה כאילו תקף אותה ערפד.

קליירי נשמה עמוקות, ועזבה את השיש. היא העיפה בעצמה עוד מבט אחרון, תחבה תלתל סורר מאחורי אזנה ויצאה.

היא צעדה, מביטה בקירות הלבנים, בגברים ובנשים בחלוקים שמיהרו לכאן ולשם.

"קליירי" רבקה התקרבה אליה. "את בסדר?".

קליירי הנהנה בשתיקה.

"אמא שלי מטפלת עכשיו בכל הסידור מסמכים" אמרה רבקה, עיניה החומות החודרות מביטות בקליירי "הזריקו לסיימון תרופות הרגעה. הוא שקט עכשיו. הוא בחדר –".

"אפשר לראות אותו?" שאלה קליירי, לופתת את תיקה.

רבקה נראתה מופתעת "כן, אני חושבת. אבל את בטוחה –".

"כן" קטעה אותה קליירי "את יכולה בבקשה, להראות לי איפה זה?".

"בטח" רבקה נראתה מעט מוטרדת "בואי" היא צעדה, קליירי ממהרת אחריה, מנסה להדביק אותה. למה הרגליים שלה חייבות להיות כל כך קצרות?

"הינה" רבקה נעמדה ליד דלת סגורה. "זה פה –".

"תודה." קליירי פתחה את הדלת ונכנסה.

החדר היה אפלולי במקצת. מנורת – לילה דלקה על הארונית, וזה הרגיע מעט את קליירי. על המיטה שכב סיימון.

קליירי התקרבה, הוא היה שרוע על המיטה. מבטו היה מעורפל, לא – ממוקד. היא התקרבה, ליבה מתכווצץ במתח. הוא שכב, שקט לחלוטין.

הוא נראה כל כך תמים, פגיע, לא מזיק. כל כך דומה לעצמו.

היא בקושי יכלה להאמין שרק לפני פחות משעתיים הוא תקף אותה.

הוא האחראי לפצעים בצווארה.

היא התיישבה על קצה המיטה, מבטה נפל על הארונית. היא הבחינה במשקפיו, שהיו מונחים בקפידה על יד המנורה. גוש דמעות עלה בגרונה והיא מיהרה לאחוז בפרק ידו של חברה הטוב ביותר. להביט בפניו.

הם היו החברים הכי טובים מאז ששניהם הסתובבו בחיתולים. ותמיד המשיכו כך. שום דבר לא יפריד בינהם, נכון?

הדלת נפתחה בתנופה, קליירי הייתה בטוחה שמדובר ברופא והרימה את מבטה.

זו הייתה בחורה, בפירוש לא רופאה. היא נראתה בת 17 בערך. קליירי לא יכלה להתיק את מבטה ממנה. לא יכלה להרגיע את גל הקנאה ששטף אותה. הבחורה הייתה מדהימה, יפיפייה, אלילה. שערה השחור כפחם נקלע לזוג צמות עבות שהגיעו את תחתית ישבנה המחוטב, היא הייתה גבוהה מאוד, שזופה, תמירה. פניה פני מלאך מקסימות; עיניה היו חומות עזות, מביטות בקליירי במבט יוקד. ריסים ארוכים ועבים מסוככים עליהם. שפתיה מעט עבות, בצבע אדום – דובדבן מבריק. היא לבשה גופיה צמודה ושחורה שהדגישה את חזה הגדול ומתניה הצרים, את גזרתה החטובה. היא לבשה מכנסי – עור שחורים, שנצמדו הייטב לרגליה הארוכות והרזות. ונעלה מגפי עקב עד הירך, גם הם שחורים. אך המוזר ביותר היו הקעקועים המתפתלים, השחורים שכיסו את כתפיה, צווארה, זרועותיה וחזה. הן התפתלו, בצורות שונות ומשונות, היא מעולם לא ראתה כאלה.

הבחורה פתחה את פיה, חושפת שיניים משולמות; ישרות ולבנות. קולה היה חד, עקשני אך בו בזמן יפיפה ומתנגן "איפה הם?".

קליירי נעצה מבט מבולבל. "אה... מי?".

"את יודעת מי!" קראה הנערה בקוצר רוח "קדימה איפה הם?".

"אי לא יודעת על מה את מדברת..." מלמלה קליירי, נבוכה. בטח מדובר בתעלול או משהו.

"נו!" קראה הבחורה "השדים! איפה הם?".

קליירי לא הספיקה להגיב כאשר שמעה קול מתקרב "איזי" הקול היה מודאג במקצת "בואי." הדובר היה בחור בסביבות שנות העשרים לחייו, שנראה דומה למדי לאלילה שחורת השיער, יפייפה כמוה. אותו מבנה גוף דק ושרירי, אותו שיער בוהק, אותן גבות דקיקות, שהתקמרו כלפי מעלה בקצותיהן, אותה יציבה זקופה. הדבר היחיד שהיה שונה היה עיניו. הן היו כחולות קרות ולא חומות כמו עיניה של האלילה והעובדה שהיה כמובן, בן. הוא הרים מבט מתנצל אל קליירי "סליחה, אנחנו מייד הולכים...".

"אנחנו לא הולכים לשום מקום!" התנערה הבחורה בתערומת. היא הפנתה את ראשה לאחור "ג'ייס!" היא קראה יש פה שדים!".

בחור נכנס לחדר, נשימתה של קליירי נעתקה שהביטה בו. הוא היה כל כך זהוב. שערו הבלונדיני נפל על עיניו ש – גם הן היו זהובות, בטח עדשות מגע.

הוא לבש חולצת טי שרט שחורה שהדגישה את חזהו החסון וזרועותיו השריריות ומכנסי ג'ינס כהים. גם לו היו את אותם קעקועים מוזרים. "את בטוחה איז?" קולו היה מלא ביטחון, עם קמצוץ יהירות.

"כן!" השיבה הבחורה.

"איזי." אמר הנער שחור השיער בעדינות "בואי...".

"יש פה שדים! אנחנו צריכים להרוג אותם!".

"איזי." הנער זהוב השיער, ג'ייס? התקרב אליה, ידיו טמונות בכיסיו. "אני חושב שהתבלבלת –".

היא נעצה בו מבט זועם "לא נכון ג'ייס!".

"תביטי איז."  הוא משך בכתפיו. "אין פה אף אחד. חוץ מהג'ינג'ית המתוקה שם והחבר שלה.".

קליירי חשה שפניה מסמיקות.

הבחורה הרימה את מבטה "ראית משהו?" תבעה לדעת.

קליירי נענעה בראשה "לא –".

"בואי איז," הנער שחור השיער משך אותה החוצה בעדינות "בואי, אני צריך שתסבירי לי משהו. לא הבנתי משהו לגבי הפראבאטי..." הוא התרחק איתה וקליירי נותרה לבדה עם סיימון וג'ייס.

"אז מה" זרק ג'ייס, ידיו תחובות בכיסיו "הוא על סמים, כן?"

"מה?" קליירי הרימה מבט, מבועתת.

"התכוונתי על תרופות ההרגעה." תיקן ג'ייס, מגחך. חיוך קליל ריצד בזווית פיו.

היא הנהנה,  חוזרת להביט בסיימון.

היא חשה שג'ייס מתקרב אליה "הכל בסדר?".

היא שתקה, ממשיכה להביט בסיימון. הבעת הפנים המעורפלת שלו לא השתנתה.

"הי" היא חשה יד חמימה אוחזת בפרק ידה, מושכת אותה "בואי, את נראית לי אחת שזקוקה למעט הפסקה.".

היא הרימה מבט אל ג'ייס.

"בואי, נלך לאנשהו, נאכל משהו. אני מת מרעב" הוא משך בכתפיו "רוצה?".

קליירי העיפה מבט אל סיימון. היא לא רצתה לעזוב אותו, היא רצתה להישאר ליד החבר הכי טוב שלה.

אבל מצד שני, היא רצתה לשכוח, ולו לכמה זמן, לנסות לעמעם את הכאב.

לשכוח מכך שהחבר הכי טוב שלה מאושפז במחלקה סגורה.

לשכוח מהתקופה נוראית שעומדת להיות כעת.

לשכוח מזה שהוא ניסה לתקוף אותה.

היא עזבה את ידו של סיימון, מלטפת את שערו, מסיטה את שערו ממצחו ואז התנשמה עמוקות, "בסדר" היא אמרה לג'ייס. "בואו נלך.".

הפרק הקודם		הפרק הבא