כוכב השחר

שם: כוכב השחר.

פאנדום: הארי פוטר.
ז'אנר: מתח, רומנס.

תקציר: הקונפליקט בין הקוסמים למוגלגים מחריף בעוד רבים מהקוסמים השבויים יוצאים לחופשי, נשבעים לנקום בחסרי הקסם. השמועה מספרת שבראשם עומד קוסם בעל יכולות על- אנושיות שבליבו בוערת תאוות נקם עצומה.

בינתיים ג'יימס סיריוס פוטר עדיין שקוע בתרדמת מסתורית, ובתו ליליאנה מחליטה לקחת על עצמה את חובותיו כראש מסדר עוף החול. אך במהרה היא מגלה שתפקידה לא כולל רק עזרה לקוסמים במצוקה כשהיא מוצאת את עצמה בחברתם של חבורת מנהיגים בלתי סבירים.

טדי לופין יוצא לגייס את בני הכלאיים למאבק מול רודנותם המתגברת של המוגלגים כשבידו קלף המיקוח האולטימטיבי – התרופה לקללת אנשי הזאב. בעוד הוא שוקע בעולמם של אנשי הזאב הוא מגלה שלאביו המנוח עוד יש אויבים שמחפשים נקמה.

מורגנה ליבריס נכנסת לשנת הלימודים השנייה שלה באקדמיית ווינטרהול, כשבקרוב ובעל כורכה תהיה אישה נשואה. אך מחקרו הישן של אביה עדיין רודף אותה והיא קרועה בין שתי הקבוצות הנאבקות להניח את ידיהן עליו, בעודה מנסה לפענח את הצופן בכוחות עצמה.

ובאותו הזמן, באזקבן, בנג'מין פוטר חולם על היום בו יראה שוב את אור השמש. הוא לא יודע שהיום הזה קרוב יותר משהוא מעלה בדעתו...

דירוג: R.

 למי שלא מכיר, זה החלק השלישי והאחרון בטרילוגיה של מים אפלים. הפאנפיקים הקודמים בסדרה:

"מים אפלים": http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=3690&showchap=1

"לב החשכה": http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=4345&showchap=1

אני מקווה שההמתנה לא הייתה מעיקה מידי. לצערי אני כנראה לא אוכל לעדכן את הפאנפיק הזה הרבה כמו שאני רגילה ואוהבת, מסיבות צבאיות שכאלה, אבל כמו תמיד, אני אשתדל לספק פרק לפחות פעם בשבוע (כשאני בבית).

קריאה מהנה D:

פרולוג

הדממה הייתה עמוקה, נצחית, בלתי מופרת. הוא כבר למד זאת מזמן. הוא כבר למד שצעקותיו וקול בכיו נבלע בדממה הזו ושאיש לא מסוגל לשמוע אותו, שהוא לחלוטין לבד עם מחשבותיו וזיכרונותיו.

עם הזמן הפחדים שלו שתו את האפלה שסביבו, משתמשים בה כדי להפוך לבעלי צורה מוצקה על מנת לארח לו חברה בבדידותו. הוא כבר התרגל לחברתם הבלתי- נעימה, שאולי הייתה עדיפה משום חברה בכלל. לפעמים הוא תהה האם הוא כבר מת, והם הזכירו לו שהוא עוד חי, שהוא עדיין יכול לחוש כאב כשהם נועצים את שניהם בבשרו.

הכאב, הפחד, השנאה, הבגידה – הם הפכו לישויות כמעט חיות. ופניהם של האנשים שהולידו אותם התעממו בזיכרונו, הופכים ללא יותר מכתמי שמן עמומים על משטח הבד המטושטש של עברו. זה כבר לא שינה מי היו עבורו – זה לא שינה כבר מה היה שמו ומי הוא היה בכלל – שינה רק שהוא עוד נושם, חש את הכאב בכל נשימה, בעוד השדים שלו ניזונים מהשאריות של כל הדברים הטובים שפעם היו בו.

לכן כשרעש מחריד הרעיד את עולמו גופו התעורר לחיים בפתאומיות כמעט כואבת, מזכירה לו שהוא עדיין חי ונושם. אור מסנוור חדר כמו חניתות משפדות מאחורי עניו, גורם לראשו להתפרץ בכאב חד, מוחשי.

הוא כיסה את פניו בידיו המטונפות, מנסה להרחיק את הכאב. אבל לאחר רגע הסדיר את נשימותיו (הוא אכן נשם. כמה משונה זה היה, לנשום בחופשיות את האוויר המלוח שהקיף אותו פתאום) וקיבל את הכאב בזרועות פתוחות. הוא כמעט שכח איך זה להרגיש תחושה חיצונית, לשכוח מהכאב שבפנים.

לאחר זמן שנדמה כארוך מאד הוא כאילו התעורר משינה ונהיה מודע לסביבתו. הוא נהיה מודע לתחושה של פניו המזוקנות תחת ידיו המחוספסות, לשערות ראשו הארוכות שהתבדרו ברוח הקלילה שליטפה את עורו, מדגדגות את לחיו ואת עורפו. הוא נהיה מודע לכך שבגדיו המטונפים והשחוקים תלויים ברפיון על גופו החלוש והרזה, ושהוא יושב על רצפת אבן קרה ומאובקת.

קריאתו המרוחקת של שחף חדרה לתוך עצמותיו, מעוררת בו רטט נעים. הוא לא שמע קול חיצוני כבר זמן רב מאד. הוא הזדחל על ברכיו לעבר החור שנפער בקיר האבן של תאו, מתענג על השמש החמימה שבקעה מתוכו בפרץ זהוב יפיפה. הוא נעצר על שפת החור והביט החוצה, ממצמץ באור כסומא.

השמש האירה מבין העננים הכבדים שמילאו את השמיים הפתוחים, זורעת טיפות זהב על פני האוקיינוס שהקיף אותו מכל עבר. קרני השמש סרקו את הארץ עם תנועת העננים, מרתיעות את סוהרי בית הכלא שהתעופפו מסביב כמו אניצי ענני סערה שחורים. השדים עטוי הברדס נסוגו לתוך המגדל באימה ועל עקבותיהם דלקו ישויות כסופות מדהימות, שקופות למחצה, שהתעופפו או רצו באוויר; דמויותיהם של ציפורים ובעלי חיים הולכים על ארבע.

האסיר קם על רגליו, נעזר בשברי הקיר כדי לייצב את רגליו החלושות. הוא צפה בסוהריו נסים על נפשם, ואט- אט התחיל להרגיש תקווה מנפחת את חזהו. מגע השמש היה כה חם ונעים, ורוח הים המלוחה הייתה כה רעננה ומלטפת. טעמה היה משכר – זה היה טעם החופש.

הוא עמד שם זמן ארוך, המום מפרץ הרגשות החיוביים שהציף אותו ללא אזהרה. ובעודו סופג את כל זה עורב שחור התעופף ונחת על שבר סלע בגובה כתפו של האסיר. הוא בחן את האדם בעניו המבריקות והנבונות ונתן קריאה בודדה.

האסיר, מרותק אל צורת החיים הראשונה בה פגש מזה זמן רב, שלח את ידו אל הציפור. בתגובה היא ניקרה את ידו.

"איה!" אמר קול צרוד. רק בעוד הדם האדום ניגר מהפצע שעל ידו, האסיר הבין שזה היה הוא שדיבר. צליל קולו שלו נשמע זר באוזניו.

כמו ילד שזה עתה למד דבר מה חדש לחלוטין, האסיר גילה שהוא נהנה מתחושת הצריבה בפצע שעל ידו ומחום הדם שניגר ממנו. הוא גם נהנה מהאפשרות להפיק מילים מפיו ולשמוע את קולו שלו מבלי להיות מופרע על ידי סערה פנימית של סבל, לכן הוא פנה אל העורב ואמר, "אידיוט."

בין רגע העורב כבר לא היה שם, ובמקומו עמד איש. הוא היה צנום למדי ונמוך מהאסיר, שיערו הערמוני מסופר בתספורת קצוצה ומנוקד כסף. פניו היו מהוות וחיוורות, כאילו היה חולה במשך זמן ארוך, אך הבעה שובבה ופיקחית הייתה נסוכה עליהן.

"זה 'דוד אידיוט', בשבילך."

ההכרה הכתה באסיר כמו ברק. שטף של זיכרונות הציף אותו בעודו מסתכל בפניו של משיעו, והוא, לא מסוגל להכיל את כל הרגשות שבהם, פרץ בדמעות ונפל אל זרועותיו של דודו.

אלבוס סוורוס פוטר אחז באחיינו השבור ולא אמר מילה. הגבר הצעיר שלפני זמן לא ארוך היה חסון היה עכשיו רזה ומדולל, חלוש ושבור. הוא לא היה אותו הבחור שישב על ארגז הפוך בבקתה שעל שפת האגם והתמלא בחדווה בכל פעם שהשתלט על לחש חדש, או שנרדם בשלווה בעודו מנסה לקרוא ספר על ביעור הכרה. פניו הנאות לא חייכו במשך זמן רב.

"הכל נגמר, בנג'מין," הוא אמר בקול רך מאד. "אתה חופשי עכשיו..."

נגמר? בן הרים את ראשו, לא מסוגל לקבל את העובדה שהסבל הסתיים כך פתאום. אור השמש שרף את הדמעות שהציפו את עניו בעוד הוא מסתכל בפניו של דודו. זה אכן היה הוא... אבל איך זה ייתכן? באותו הלילה בהוגסמיד הוא חשב שלא יראה אותו יותר. אבל הינה הוא שם, עומד מולו ומחייך אליו את החיוך הידעני והמרגיז שלו. הוא בא לשחרר את בן לחופשי, בדיוק כשהוא חשב שלעולם לא יראה שוב את אור היום.

אבל הוא השתנה. בן הבחין בצל דמיוני שנח על האיש, למרות שכל כולו היה מוצף אור שמש. כמו בן, גם הוא היה כלוא בחשכה במשך זמן ארוך. גם התקוות והשמחה שלו נרמסו לאבק. גם העניים שלו, שהיו ירוקות כמו עניו של בן, היו רדופות. הביטחון העצמי והאמונה בטוב שהיו לו בעבר נגזלו ממנו.

אבל השינוי לא היה נפשי בלבד. הוורידים בידיו הצנומות והחינניות היו בולטים מאד וצבעם היה כחול זוהר, על- טבעי. אותו הזוהר נראה ברשת דקיקה של נימים שטיפסה מצווארון חולצתו אל בסיס צווארו בצד שמאל. והוא הקרין כוח מחשמל סביבו, כמו הילה של קסם. בן הרגיש שהכוח הזה מדבק, ושלמרות שעד עכשיו הרגיש שכל כוחותיו עזבו אותו, כל עוד הוא בקרבתו של אלבוס הוא לא יתקשה לבצע קסם כאן ועכשיו. זו הייתה תחושה טובה, מעצימה. זה הזכיר לו את הימים בהם הקסם היה דבר מופלא עבורו, ולא משהו שהוא קילל שאי פעם היה חלק מחיו.

"אתה שומע אותי, בן?" הוא הבין שדודו מדבר אליו. הוא הנהן בחוסר וודאות. "אנחנו צריכים לנהל שיחה ארוכה. זה לא מקובל עלי בכלל שמצאת את עצמך כאן. הלנה סלין תשלם על מה שהיא עשתה לך."

"אתה יודע?" בן שאל, קולו בוקע מגרונו כקרקור עורב.

"כן. זה היה הדבר הראשון ששמעתי ברגע שחזרתי לעולם הקוסמים."

"חזרת? מאיפה?" בן מצא שהתקופה שלפני הימים שהביאו למאסרו מטושטשת מאד בזיכרונו.

אלבוס חייך, אבל הייתה עצבות אדירה בחיוכו. "אתה יודע שהייתי שבוי אצל חסרי הקסם... אבל אני חופשי עכשיו, ואני אדם חדש. יש ברשותי כוח שלא היה לי לפני שנה."

הוא אחז במרפקו של בן והוביל אותו אל שפת החור שבקיר. למרגלותיה של אזקבן, על החוף הצחיח של האי המבודד, התאספו כשני תריסר אנשים. כולם אחזו בשרביטיהם בהיכון, שולטים בישויות הכסופות שהרחיקו לאחור את הסוהרסנים של אזקבן.

"מי...?" בן מלמל. כל ההתרחשויות האלה העמיסו על תודעתו השברירית, שהייתה זקוקה לשיקום ארוך לאחר החוויה המזעזעת של אזקבן.

"חברים," אלבוס אמר בחיוך שהבהיר שזו לא התשובה המלאה. "הם עומדים לעזור לנו לתקן את העוול שנעשה לי ולך. הם יעזרו לנו למצוא נקמה."

		הפרק הבא