כוכב השחר

בגלל שאני יודעת שהפרולוג היה ממש קצר ושיש סיכוי גדול שאני לא אהיה בבית גם בסופ"ש הזה החלטתי לפנק בעוד פרק P: תודה לכל מי שכבר הגיב. מקווה שההמתנה השתלמה.

אשמח לקבל תגובות בונות בקשר לפרק הזה, כי החלטתי לנסות משהו קצת שונה. קריאה מהנה (:

פרק 1

ליליאנה

גשם סתווי אפור עטף את העולם, מטפטף על פניהם של עלים ירוקים ורעננים ועלי כותרת צבעוניים של פרחים שעדיין פרחו בערוגות שמסביב לבית. ערפל דקיק אפף את רגלי המבנה, מתגלגל על פני השדות ומסתיר אותו מפני תושבי העיירה הקרובה.

לערפל הזה הייתה איכות יוצאת דופן, שכן למרות שהיה כה דק, כל אדם שחלף במקרה בשביל הבלתי- סלול שלפני הבית לא היה מסוגל לראות אותו גם אם היה מתקרב ממש עד שפת הגדר המקיפה אותו. כל אדם שגרתי שחי בעיירה הקרובה לא ראה במקום דבר מלבד שדה דוקרני מנוקד בשיחי קוצים בלתי- נעימים.

אבל זה לא תמיד היה כך. לא. פעם האנשים שחלפו בשביל היו מסוגלים לראות בית כפרי שטוח חזית ונאה בעל שתי קומות עם גג צפחה כהה. הם יכלו לראות שבגינה גדלו פרחים וצמחים שונים ומשונים שכמותם הם לא ראו קודם לכן (שלפעמים השמיעו קולות או זזו כשעוברי העורך היו מסיטים את מבטיהם), ואישה אדמונית הייתה מטפלת בהם. הם יכלו לראות שלושה ילדים, שני בנים ובת אחת, משחקים על הדשא בימים קיציים ובשלג החורפי, גדלים ומתפתחים שנה אחר שנה. לפעמים גבר שחור שיער שהרכיב משקפיים היה משגיח עליהם מהמדרגות של הדלת האחורית או מאחד החלונות שבקומה השנייה.

ואז, יום אחד, כל אלה נעלמו. הילדים גדלו ועזבו את הקן, אבל אז גם ההורים נעלמו ללא הסבר. (אף אחד מתושבי העיירה לא קישר בין ההעלמות הפתאומית לבין אורות מוזרים שנראו בחלונות הבית בלילה מעונן אחד). הבית עמד ריק במשך שנים רבות, נותר בדיוק כפי שדייריו הקודמים עזבו אותו, ועל הגדר הקדמית שלו מעולם לא נראה שלט שמעמיד אותו למכירה.

רק לאחר יותר מעשר שנים אדם חזר להתגורר בבית הזה. הוא היה גבר נאה, גבוה ושחור שיער – הילד המבוגר ביותר שבעבר חי בבית הזה, ועכשיו חזר אליו בבגרותו. והוא לא היה לבד; ביום בו עבר להתגורר בבית הוא אחז בידה של ילדה זהובת שיער שהייתה בערך בת עשר.

מאותו היום הבית חזר להיות מלא חיים. אורות דלקו בו בלילות, זוהרים מעבר לשדות, ובימי הקיץ הילדה זהובת השיער, שהלכה והפכה לנערה ואז לאישה צעירה, נראתה מטפחת את הפרחים שבגינה או משתרעת על הדשא בעודה קוראת ספר. היא הייתה יפה מאד, שיערה גולש על כתפיה בגלים זהובים, עיניה הכחולות ושפתיה בולטים בצבעם העמוק בתוך פניה הבהירות. עוברי העורך שבשביל, במיוחד הנערים הצעירים, לא יכלו שלא להסתכל עליה. אבל גם כשהייתה מבצעת גיחות נדירות אל העיירה על מנת לערוך קניות הם לא העזו לנסות לדבר איתה.

שמה היה ליליאנה פוטר, אבל אף אחד מהם לא ידע את זה.

כעת תושבי העיירה שעוד זכרו את הימים בהם בבית שמעבר לשדות נראתה משפחה מאושרת היו מבוגרים מאד, או שכבר לא היו בני החיים. בשביל שעבר ליד הבית כבר לא נעשה שימוש גדול כמו פעם, ואנשים פסקו את התעניינותם באותו הבית. לכן כאשר יום אחד הוא כבר לא היה שם, אנשים לא התקשו לפנות אל ההנחה הפשוטה שהוא פשוט מעולם לא היה שם מלכתחילה. זה היה קל במיוחד לאור העובדה שלאחר זמן קצר מאד, הם הבינו שהם לא זוכרים שבכלל היה שם בית פעם. כל הזיכרונות הקשורים לבית הכפרי ולנערה זהובת השיער נמחקו מתודעתם.

באותו יום גשום אותה הנערה, שכבר הייתה אישה בתחילת שנות העשרים לחייה, פתחה חלון בקומה השנייה על מנת שהאוויר הצלול והקריר יוכל לאוורר את החדר בו אביה שכב, שקוע בתרדמת מכושפת. האור האפרפר נפל על פניו הריקות מהבעה, מדגיש את הקמטים המוקדמים והטריים שחרשו את פניו הצעירות יחסית ואת חוטי הכסף הרבים שצצו בבלוריתו השחורה.

אז היא לקחה כיסא והתיישבה לצד המיטה. החדר התמלא בניחוח אדמה רטובה ועלים נושרים – ריח של סתיו. הריח הזה, בשילוב עם נוכחותו הדוממת של אביה והבית השקט סביבה, השרה על ליליאנה תחושה קודרת מאד. הקיץ עמד להגיע לסופו, והסתיו הייתה התקופה הכי פחות אהובה עליה בשנה.

היא התעטפה בז'קט שלה ושקעה בכיסאה בעודה מסתכלת בפניו של אביה. חיוך קטן עלה על פניה. אבא שלה אהב את הסתיו. העונה מאז ומתמיד העלתה בו זיכרונות טובים מילדותו, מהשנים בהן למד בהוגוורטס. היא תהתה האם הוא יכול להרגיש את הרוח ולשמוע את טפטוף הגשם בתוך נבכי התרדמת שלו.

מאז הלילה בו היא מצאה את אביה מחוסר הכרה בכניסה לביתם היא לא הפסיקה להריץ בזיכרונה את כל השיחות שניהלה איתו בחודשים האחרונים, מפרקת כל מילה שזכרה לגורמים בחיפוש נואש אחר הסבר. היא ידעה שמשהו לא היה בסדר אצל אבא שלה – היא פשוט ידעה – אז למה הייתה מוכנה להתעלם? למה הניחה שזה פשוט יעבור?

אולי היא עדיין הייתה ילדה קטנה שהאמינה שאבא שלה הוא כל יכול, וששום דבר לעולם לא יוכל לפגוע בו. אביה תמיד היה הגיבור שלה, ההילאי האמיץ שיצא לשמור עליה בזמן שאימא שלה הלכה למכון היופי או לקניות... ובמקום מסוים היא הרגישה שהיא עדיין הילדה הקטנה שהייתה רצה אל זרועותיו כשהיה שב הביתה. עד הרגע שהיא מצאה אותו על הרצפה.

ליליאנה הרגישה שנכפה עליה להתבגר במהירות. כשהייתה עם אביה היא תמיד הרגישה שהיא יכולה להישאר ילדה, כי הוא תמיד יהיה שם בשבילה. היא הרגישה שלא משנה מה יהיו החובות שלה או כמה מבוגרת למעשה תהיה, לא משנה כמה המצב יהיה רע, בתוך תוכה תמיד תוכל להישאר ילדה. וזה הסב לה שמחה, כי כשהייתה מסתכלת על הוריה כילדה, היא חשבה שילדים הם האנשים היחידים בעולם שיכולים להיות מאושרים באמת.

ואז הוא שקע בתרדמת חסרת ההסבר הזו, והיא כאילו התעוררה מחלום בו הייתה שקועה כל שנות בגרותה והבינה שהיא אישה בת 22, וכעת כשאביה לא מסוגל לתפקד, היא צריכה לקחת על עצמה את הטיפול בו ואת כל חובותיו.

אילו רק בן היה שם. זו הייתה מחשבה שהיא חשבה הרבה בחודשיים האומללים שעברה בלי תמיכתם של אביה ואחיה למחצה. אילו הוא רק היה שם לעזור לה, היא לא הייתה מרגישה כל כך בודדה במצב הזה. אילו הוא היה שם, אולי הוא היה יכול להרגיע את האשם והחרטה שניקרו בה יום ולילה. הרי גם הוא ראה שאבא שלהם מתנהג מוזר – הם דיברו על כך מספר פעמים. אולי הוא היה יכול לשכנע אותה שהם באמת לא היו יכולים לעשות דבר כדי למנוע את מה שקרה.

אבל האמת המרה הייתה שבן לא היה שם. בן, הגבר הצעיר שהיא למדה לאוהב בשנת ההיכרות הבודדה שלהם – הגבר הצעיר שהיא למדה להכיר כאח שמעולם לא היה לה – היה כלוא ברגע זה ממש בכלא הקוסמים הנוראי אזקבן. האמת הייתה שגם אותו, כמו את אביה, ליליאנה אכזבה. גם את המצוקה שלו היא ראתה, וגם אותו היא לא הייתה מסוגלת להציל.

ועכשיו היא הייתה לבד. המריבות והעוינות הבלתי פוסקת של הוריה בילדותה הבהירו לה זה מכבר שלהיות מבוגר זו חובה מאד לא נעימה, אבל היא מעולם לא ידעה כמה בדידות יש בחובה הזו.

"ליליאנה?"

מקיצה מהגיגיה, ליליאנה הבינה שהיא יושבת על הכיסא כשרגליה משוכות אל חזה ושהחדר הפך להיות אפלולי לקראת שעות הערב. כשהאור נדלק פתאום היא הסתכלה לאחור וגילתה את טדי לופין מסתכל בה בדאגה מכיוון הדלת.

"הי," היא אמרה לו בחביבות מאולצת.

טדי נכנס לחדר ורכן לרגע מעל אחיו החורג לפני שהתיישב על קצה המיטה שלו בזהירות, כאילו אביה של ליליאנה בסך הכל היה שקוע בשינה והוא חשש להעיר אותו. ליליאנה אהבה את זה שהוא, בניגוד לקרובי משפחה אחרים שהגיעו לבקר בבית, לא התייחס לאביה כאילו הוא הפך לחפץ דומם.

טדי אולי לא היה קשור אל ליליאנה בקשר דם, אבל היא תמיד הגדירה אותו כדודה. מלבד זה שהיה אחיו במובן מסוים, הוא תמיד היה חברו הטוב ביותר של אביה של ליליאנה. אימה מעולם לא חיבבה אותו (היא לא חיבבה כמעט אף אחד), אבל הוא בכל זאת לקח חלק גדול מאד בילדותה של ליליאנה. הוא נהג לצאת למסעות ממושכים, וכשהיה חוזר תמיד היה מביא לה מתנות, ומאז שהוריה של ליליאנה התגרשו והיא עברה לגור עם אביה בבית משפחת פוטר הישן הקשר בינה לבין טדי התחזק עוד יותר, שכן עם הזמן הביקורים הממושכים שלו הפכו לשהות קבועה בביתו של אביה.

טדי היה בן חמישים, אבל היות והייתה לו היכולת לשנות את הופעתו החיצונית על פי רצונו, הוא נראה צעיר הרבה יותר. הוא היה גבוה וחסון, שיערו החום הבהיר שופע מקרקפתו ופניו לרוב מכוסות זקן קצר. הפריט היחיד בהופעתו שהכיל בתוכו עדות לגילו האמיתי של טדי היו עניו הבהירות, הנבונות והרגישות, שכעת הביטו בליליאנה בתערובת של חיבה וחוסר נעימות.

"אני רוצה שתלכי לישיבת המסדר היום," הוא אמר לה בלי גינונים מיותרים. "לא טוב לך להישאר בבית כל הזמן."

"אני לא יכולה להשאיר אותו לבד," ליליאנה התעקשה, מטיבה את השמיכה של אביה לשם ההדגשה. 

"אני אדאג לג'יימס הלילה," טדי הבטיח לה בעדינות. "בקושי עזבת את הבית מאז שהוא נפל למשכב. זה לא צריך להיות ככה."

ליליאנה השפילה את מבטה אל ברכיה כדי להסתיר מטדי את הדמעות שהיא התאמצה להדחיק. התחשק לה לבכות כי היא הרגישה שזה כן חייב להיות ככה, כי היא הבת של אבא שלה והיא צריכה להיות זו שמטפלת בו, כפי שהוא טיפל בה כל שנות ילדותה.

"מי יטפל בו אם לא אני?" היא אמרה לבסוף בקול סדוק, מתעסקת בקצוות שיערה. "אימא שלי?" היא פלטה נחרה של צחוק, למרות שלא הרגישה משועשעת כלל וכלל. "בן כבר לא פה, וכל השאר יותר מידי עסוקים. גם אתה. זה רק עניין של זמן עד שדודה הרמיוני תשלח אותך לעוד משימה מטעם המסדר... זו חייבת להיות אני."

טדי נשען קדימה על ברכיו. "תראי, ליליאנה," הוא אמר ברצינות מוזרה. "האמת היא שאני באמת יוצא למשימה בעוד כמה ימים. משימה חשובה מאד – "

"איזו משימה?" ליליאנה שאלה. היא נעלבה מעט שטדי לא סיפר לה שהוא עוזב קודם לכן. היא העריכה את העובדה שנשאר מקורקע לבית בחודשים האחרונים כדי לעזור לה עם אבא שלה ולתמוך בה אחרי מה שקרה לבן, אבל היא ציפתה ממנו לערב אותה בפעולות שלו יותר מעכשיו, היות ורק שניהם נשארו.

"רון והרמיוני רוצים שאני אנסה לגייס את אנשי הזאב למאבק מול המוגלגים. הם צודקים שהם שולחים אותי, כי יש לי זיקה מסוימת אל האנשים האלה, מלבד זאת שייתכן שגם יש לי קלף מיקוח חזק שישכנע אותם להצטרף אלינו... אבל יש בעיה. רון והרמיוני לא רואים אותה – הם יותר מידי שקועים במה שהם מנסים לעשות – אבל אני כן רואה." טדי הסתכל על ליליאנה במבט חמור מאד. "ליליאנה, המסדר מתפרק בלי ג'יימס. בלי הנהגה אחידה, כל אחד מנסה למשוך לכיוון שלו ושום דבר לא מתבצע כמו שצריך. אין מי שיאחד את כולם ויכוון אותם לכיוון הנכון. בגלל זה כל כך חשוב לי שתחזרי להיות פעילה במסדר – "

"אל תגיד לי שאתה חושב שאני יכולה להחליף אותו," ליליאנה התפרצה לדבריו, לא מאמינה למשמע אוזניה. אך הצורה בה טדי הסתכל בה, בשילוב של רצינות והתנצלות, הבהירה לה שזה בדיוק מה שהוא מנסה להגיד.

עד עכשיו היא הייתה חולייה שולית וזניחה במסדר. נכון, היא האמינה במטרותיו בכל ליבה ורצתה מאד לתת את כל כולה כדי לקדם את הערכים בהם דגל. היא השקיעה בו את כל זמנה מאז שאביה אסף אותו לפני מעט יותר משנה. אבל היה הבדל גדול מאד בין לרצות לתרום משהו לבין באמת להיות מסוגלת להביא למסדר ערך מוסף. לא היה לה שום ידע כיצד לקדם את פטירת הסכסוך, ולמרות שחשבה על הרבה דברים שרצתה לעשות כדי לעזור לקוסמים במצוקה, היא ידעה שהרעיונות שלה לא ברי מימוש. איך טדי יכול לצפות ממנה לעמוד בראש ארגון שהיא לא יודעת כיצד הוא צריך לפעול?

"כבר דיברתי על זה עם רוז והוגו," טדי אמר לה בקול מרגיע, מסתכל לכיוון ג'יימס כאילו חשש שהשיחה הנסערת תעיר אותו משנתו. "והם מסכימים איתי. הם יעזרו לך ויסבירו לך את כל מה שאת צריכה לדעת."

"אף אחד לא יסכים לזה," ליליאנה התעקשה, מקרבת את רגליה עוד ועוד אל חזה. בפני עצמה היא הודתה שהרעיון לעמוד בראש המסדר הפחיד אותה. "אני לא אעבור את ההצבעה."

"נחיה ונראה," טדי אמר בשמץ חיוך וקם על רגליו. בדרכו החוצה הוא הניח יד מנחמת על כתפה. "ג'יימס לימד אותך הרבה. אני חושב שאת ממעיטה בערכך. לכי לישיבה הערב, ואם את מתאימה, את תבחרי."

היא באמת הלכה לישיבה באותו הערב. זה הרגיש מוזר לצאת מהבית לאחר הסתגרות כל כך ארוכה, ובניגוד למה שהתחילה לקוות, זה לא גרם לה להתחיל להרגיש טוב יותר. מהרגע בו התעתקה אל חצר המחילה היא נתקפה רגשות אשם על שעזבה את אבא שלה. ומה יהיה אם מצבו יחמיר פתאום? מה יהיה אם לפתע יתעורר? בשני המצבים האלה היא מוכרחה להיות לצידו.

היא התלבטה באפשרות לפנות לאחור בעודה חומקת מהגשם השוצף ונכנסת לבית הישן, שהיתמר בצורתו העקמומית כנגד שמי הלילה, מנוקד אורות. היא הייתה בין הראשונים להגיע לישיבה; במטבח הבית ישבו רק דוד צ'ארלי, שהיה עסוק בטלוא כפפות עבודה מעור דרקון, והוגו, מסכת הארד שלו זנוחה על השולחן.

"הי," הוא בירך אותה כשהיא נכנסה, מביט בה בשילוב של אהדה ורחמים. ליליאנה כבר למדה להתרגל למבט הזה.

"שבי. אני בדיוק מכין תה," דוד צ'ארלי אמר, עוזב את הכפפות וניגש בצליעה אל הקומקום שנתלה במעל האח לשם הדגשה.

ליליאנה התיישבה בחברת קרובי משפחתה ופשטה את המעיל שלה. כשהרימה את מבטה גילתה שהוגו מסתכל עליה, והוא מיהר להסיט את מבטו.

"אז דיברת עם טדי?" היא החליטה לחסוך משניהם את המבוכה.

"רוז דיברה איתו. אני רק הקשבתי," הוגו טען, מניח את רגליו פשוטות על כיסא קרוב ומתמתח. "אבל אני מסכים עם כל מילה שנאמרה בשיחה הזו. המסדר הפך לברדק בחודשים האחרונים, ואנחנו צריכים מישהו שיאחד את כולם, יעלה את המורל... ג'יימס היה טוב בזה. וגם את תמיד היית טובה בזה, להלהיב את האנשים. אני משוכנע שרוב חברי המסדר יסכימו איתי."

ליליאנה חייכה אל הוגו בתודה, אך בתוך תוכה חשה שהוא מעט תמים. גם היא פעם חייתה לפי התפיסה שאם משהו הוא נכון, אנשים אחרים לא יוכלו להתעלם ממנו והוא פשוט יהיה. היא חשבה שהעולם פועל על פי מנגנון של היגיון וצדק. אך לאחרונה היא למדה בדרך הקשה שזה לא כך; היא למדה שהשאיפה של אנשים לכוח גוברת לרוב על ההחלטה שנכון לעשות.

היא לא אמרה זאת להוגו, רק שילבה את זרועותיה על השולחן והניחה עליהן את סנטרה. ניחם אותה לדעת שבעוד שעות ספורות תחזור הביתה אל אביה, לאחר שיובהר לכל מי שהיה לו ספק שהיא לא עומדת להיות ראש המסדר, או משהו כגון זה. היא תוכל לחזור לעשות דבר שהיא טובה בו באמת.

חברי המסדר התחילו להופיע לישיבה אחד אחרי השני, תולים את מעיליהם הרטובים על המתלה העמוס שליד דלת הכניסה. צופה בהם בעודם נכנסים, ליליאנה חשבה לעצמה איזו מיומנות אדירה דרושה כדי לאחד יחדיו את כל הטיפוסים הבלתי סבירים האלה שהרכיבו את מסדר עוף החול. עובדי משרד הקסמים, בעלי חנויות, מרפאים ומלומדים, עקרות בית, טיפוסים מפוקפקים שעבדו לצד בכירים במסגרת המסדר – זה היה מפתיע שהוא לא התחיל להתפרק הרבה קודם. איך אבא שלה הצליח לגרום לכל האנשים האלה לעבוד ביחד?

במהרה היא נאלצה לעזוב את התנוחה שלה על השולחן, כי קרובי משפחתה רצו לדבר איתה ושאול אותה מה שלומה. היא קיבלה את הדאגה שלהם בתודה, ושנאה את זה שהם מרחמים עליה כאילו אבא שלה מת ולא שקוע בתרדמת.   

לכן כשהיא הרגישה יד עדינה על זרועה ומצאה את רוז לצידה, ליליאנה חשה הקלה גדולה. בת דודתו של אביה הייתה בין האנשים הבודדים שידעו כיצד להתמודד עם המצב המשפחתי שלה בטאקט. היא חייכה אליה, אבל רוז השיבה לה מבט מתוח.

"את בסדר?"

"אנחנו צריכות לדבר."

רוז הובילה אותה מחוץ למטבח ובמעלה המדרגות שהובילו אל הקומה השנייה, שכרגע הייתה חשוכה. שם היא הוציאה מכיסה את מהדורת הערב של עיתון 'הנביא היומי'.

"רציתי להראות לך את זה לפני שתשמעי את זה ממישהו אחר," היא אמר ופרשה בפני ליליאנה את העיתון.

גם באפלוליות, היא לא התקשתה לקרוא את הכותרת הצעקנית שמילאה את העמוד הראשי של העיתון: 'הימלטות מכלא הקוסמים אזקבן: בנג'מין פוטר חולץ מכלאו'.

ליליאנה בהתה בתמונה שהוצגה תחת הכותרת. חור ענקי נפער בקיר החיצוני של מבנה עשוי לבנים אפורות, ושדים עטויי ברדסים דמויי ערפל חגו סביבו בזעם. היא העבירה על התמונה את אצבעותיה. חולץ מכלאו...

פתאום היא הבינה שהיא בוכה. רוז חיבקה אותה, גלימת הקוסמים המהודרת שלה מכסה את ליליאנה כמו שמיכה חמימה.

"אבל מי?..." היא פלטה כנגד המשי הרך של הבגד. הדמעות היו דמעות של אושר.

"אנחנו נגלה מי חילץ אותו," רוז הבטיחה לה בחיבה. "כנראה שלאחיך יש חבר טוב מאד אי שם..." היא התנתקה מליליאנה ומחתה את הדמעות מפניה במחווה אימהית. "אבל עכשיו אנחנו צריכות להצטרף לישיבה. יש לנו הצבעה חשובה מאד לערוך – "

"מה הטעם?" ליליאנה עצרה אותה, דמעות עדיין מתגלגלות מעיניה. "אני בכל מקרה לא אבחר, ובצדק. דוד רון צריך להיבחר, או את או דודה הרמיוני... אני לא יכולה לעמוד בראש המסדר. אני לא יודעת מה צריך לעשות – "

"תודה למרלין, יש בחבורה הזו מספיק אנשים שיודעים מה צריך לעשות," רוז אמרה במרירות. "ועוד יותר אנשים שבטוחים שהם יודעים מה צריך לעשות, למרות שהם לא מבינים כלום. לילי, אנחנו רק רוצים שתהיי את. זה בדיוק מה שהמסדר צריך."

ליליאנה לא הבינה למה הם ממשיכים להתעקש על האשליה המטופשות הזו שאם היא תעמוד בראש המסדר, הכל לפתע פתאום יסתדר. היא התיישבה על המדרגה עליה עמדה, מדפדפת בעיתון בחיפוש אחר הכתבה המלאה הנוגעת לבריחה של אחיה מהכלא.

רוז הרימה את שולי הגלימה שלה והתיישבה לצידה. "אני יודעת שאת מפחדת."

גל של דמעות טריות עלה בענייה של ליליאנה, והיא התאמצה להדחיק אותן. רוז פרטה על מיתר רגיש מאד.

"אני יודעת שקשה לך בלי אבא שלך. אבל את לא חושבת שזה מה שהוא היה רוצה בשבילך?"

לא, ליליאנה חשבה. הוא תמיד ניסה להרחיק אותי מהמסדר. הוא תמיד פחד שאני אפגע...

"אני לא יכולה לעשות את זה."

תוך רגע היא הייתה מול דלת הכניסה. חברי המסדר האחרונים שעשו את דרכם למטבח בשביל להתחיל את הישיבה הסתכלו בה בבלבול וחשש. היא ידעה שהיא בוודאי נראית כמו ילדה קטנה ובוכייה, פניה מכורכמות בניסיון לעצור את הדמעות שאיימו לגבור עליה.

"ליליאנה!" רוז קראה אחריה. אבל ליליאנה כבר הייתה בחוץ, בגשם, והתעתקה הביתה.

אחרי שסיימה לבכות, היא התיישבה במיטה שלה ולקחה את העיתון שהיא נטשה על רצפת החדר שבעבר היה שייך לדודתה לילי. היא קראה את הכתבה המלאה על ההימלטות של בן לאור מנורת השולחן שלה. הכתבה הייתה מאכזבת מאד, ריקה לחלוטין מפרטים משמעותיים לגבי מה שהתרחש. רובה חזרה והדגישה את הפשעים בגינם בן הוכנס לכלא – בגידה במשרד הקסמים ושיתוף פעולה עם המוגלגים – אותם הוא למעשה כלל לא ביצע. לא היה במקום שום רמז לזהותו של מי ששבר את הקיר החיצוני של הכלא, מלבד זאת שהיה עליו להיום קוסם עוצמתי במיוחד על מנת לבצע זאת. גם לא היה סימן למקום אליו בן ברח, לכן משרד הקסמים שלח את הסוהרסנים לסריקה מלאה בחיפוש אחריו.

ליליאנה חשה דחף להסתכל מחוץ לחלון. הגשם רק התחזק עם בוא הלילה, והרוח נענעה את העצים שבחורשה הקרובה. השביל שמחוץ לגדר הבית היה שומם.

איפה בן נמצא עכשיו? האם הוא עושה את דרכו הביתה ברגעים אלה ממש? האם בעוד כמה ימים תמצא אותו על מפתן הבית, שדוף ושבור?... והאם הוא בכלל רוצה לחזור הביתה? היא לא הייתה בטוחה שיש לו למה לחזור. לחזור אל אנשים שקראו לעצמם המשפחה שלו, אבל לא יכלו לעזור לו ברגע בו היה זקוק להם יותר מכל?

נתקפת תחושת בחילה פתאומית, היא הסיטה את הווילונות בחטף והלכה אל חדרו של אביה. הוא עדיין שכב שם ללא תנועה, וטדי נרדם בכיסא שליד המיטה, סנטרו על חזהו.

ליליאנה חייכה אליהם. שניהם תמיד רצו את הטוב ביותר עבורה... אבל טדי לא הבין שכרגע הדבר הטוב ביותר עבורה היה להיות עם אבא שלה.

היא עלתה על המיטה בזהירות, נזהרת שלא להעיר את טדי, ונשכבה בנוחות לצידו של אביה. מחבקת אותו, ליליאנה פוטר הרגישה בודדה משהייתה אי פעם בעבר.

הפרק הקודם		הפרק הבא