לומוס-נוקס

"הכל אצלך?" שאל אלן את הילדה הקטנה שעמדה לפניו. שיערה בצבע קש היה קלוע בשתי צמות ארוכות ועינייה הירוקות הבוהקות שאביו אמר לו שהיו זהות לעינייה של לילי פוטר המקורית, היו נעוצות בו בריכוז כשניסתה להיזכר אם שכחה משהו. 
  "אני חושבת שלו, אבא," אמרה הילדה הקטנה בקולה הדק והמתנגן. 
  "בטרקאפ נעולה היטב בכלוב שלה?" שאלה אמה של הילדה שעמדה לצידו של אלן והחזיקה בידו של דניאל בן השבע שהסתכל לכל הכיוונים בהבעה מהופנטת.
  בטרקאפ הינשופה הערמונית צייצה והילדה חייכה חיוך רחב והנהנה.
  "הגלימה והכובע מקופלים יפה בתוך תיק הגב שלך?"
  "כן, וגם הכריכים."
  "השרביט?"
  הילדה הקטנה הוציאה מתיקה את שרביט הערבה הבוכייה והראתה אותו להוריה בגאווה, היא נראתה ממש כמו לוחמת קטנה עם ההבעה הנחושה של הריכוז על פנייה כשהיא אמרה את הלחש שעליו התאמנה כל הקיץ, "לומוס" השרביט זהר באור מהבהב ואלן ואשתו גליאה החליפו בינהם מבטים גאים. אחר כך היא מלמלה "נוקס" והשרביט כבה. היא החזירה את השרביט לתיק והביטה בהוריה.   "אני חושב שזהו, כדאי שתעלי על הרכבת שתוכלי לתפוס לך תא."
  "בואי הנה, תני לי חיבוק," אמרה גליאה ועינייה נצצו מדמעות. 
  הילדה הקטנה ניגשה אל אמה וחיבקה אותה חזק. "אל תיבכי," היא אמרה. גליאה חייכה חיוך רחב וקראה לדניאל שבהה משפחה שהרגע יצאה מהמחסום. האבא גבוה ורזה, שיערו שחור פרוע ועיניו נראו בדיו כמו של אחותו הגדולה. האמא ג'ינג'ית ושלושה ילדים היו סביבם ודיברו בהתרגשות.
  "זה הארי פוטר," לחש דניאל לאמו וחיבק את אחותו חיבוק קצר. "אני בטוח שזה הוא."
  "מצויין חמוד שלי, יפה מאוד שאתה מזהה," אמרה גליאה בפיזור דעת ונופפה לבתה שעלתה לרכבת.
  אלן חזר אחרי כמה דקות והזוג החל לעשות את דרכו חזרה למחסום כשאלן שם לב גם הוא להארי פוטר ומשפחתו, הוא ידע שהם בני דודים ממדרגה שניה אבל הוא היה בטוח שהארי לא היה מודע לזה.

  הילדה הקטנה ישבה בתא הריק ושיחקה בשרביט שלה, הדליקה אותו וכיבתה, הדליקה וכיבתה, היא ידעה גם איך לגרום לחפצים לרחף אבל היא לא הייתה טובה בזה כל כך ובכל זאת היא ניסתה להרחיף את עטיפת הנייר שהייתה מושלכת בקצה התא. היא ריכזה את כל כולה בעטיפה, ניפנפה ותפחה כמו שקראה בספר שלה ואמרה את המילים "וינגארדיום לביוסה", בתהחלה לא קרה כלום אבל הילדה ניסתה עוד פעם והפעם העטיפה נעה קצת. מעודדת, היא ניסתה בפעם השלישית, היא לא שמה לב שהרכבת התחילה לנוע ושדלת התא נפתחה, היא הייתה כל כך מרוכזת בעטיפה שהיא לא שמה לב לילד שניכנס פנימה ורק כשהעטיפה הייתה באוויר ממש, היא שמה לב לילד שחור השיער שעמד שם ובהה בה, מרוב הפתעה היא איבדה את האחיזה העטיפה והיא צנחה לריצפה.
  "שלום, אני אלבוס-סוורוס," הילד הציג את עצמו מבלי להתיק את מבטו מהשרביט.
  "אני לילי, זאת שנה ראשונה שלך?" אמרה הילדה והחזירה את השרביט לתיקה.
  אלבוס-סוורוס הנהן ופנה להביט בלילי. "מה איתך?"
  "גם אני בשנה הראשונה."
  "באמת? מגניב, את יודעת שגם לאחותי קוראים לילי, אבל לה קוראים לילי-לונה, לא סתם לילי," אמר אלבוס-סוורוס והתיישב. "איך את יודעת לעשות את הקסמים הללו אם את רק בשנה ראשונה?"
  "אני עברתי כבר על הספרים שלנו, למדתי קצת, כמה דברים, התאמנתי כל הקיץ."
  "באמת? למה?" שאל אלבוס-סוורוס בהפתעה.
  "כי זה מעניין, כל כך רציתי להתחיל ללמוד אז התחלתי בעצמי," ענתה לילי והבעה של חשיבות עלתה על פנייה.
  "את משונה, את יודעת? מה שם המשפחה שלך בכלל?"
  "פוטר, אני לילי פוטר," השיבה לילי.
  אלבוס-סוורוס הופתע לרגע ואז הבעה נרגזת עלתה על פניו. "לא נכון!" הוא צעק ונעמד, "את משקרת! לא יכול להיות שאת פוטר!" ואז הוא יצא בסערה מהתא משאיר את לילי המבולבלת לבד. 

הפרק הקודם		הפרק הבא