Your Inner Angel

כל הזכויות על הדמויות שמורות לג'יי קיי רולינג.

[הרמיוני]

"מה הסיפור שלך?" היא שאלה. "אם את לא יודעת,"  אמר רון בארסיות, "אני לא מתכוון לספר לך."
הרמיוני בהתה תחילה בו, ואז בהארי, שמשך בכתפיו. "רון, מה - ?"
"הוא מדורמשטרנג!" ירק רון. "הוא מתחרה נגד הארי! נגד הוגוורטס! את – את –" רון חיפש מילים חזקות מספיק כדי לתאר את פשעה של הרמיוני, "מתרועעת עם האויב, זה מה שאת עושה!" פיה של הרמיוני נפער לרווחה.
"אל תהיה טיפש!" היא אמרה כעבור שנייה. "האויב! נו, באמת – מי התרגש כל-כך כשראה אותו מגיע לכאן? מי רצה את החתימה שלו? למי יש בובה שלו בחדר?"
רון בחר להתעלם מכל זה. "אני מניח שהוא ביקש ממך לצאת איתו כשישבתם שניכם בספרייה?"
"כן, נכון," אמרה הרמיוני, והכתמים הוורודים על לחייה בערו בלהט. "אז מה?"
"מה קרה, ניסית לצרף אותו לאלרגיה, הא?"
"לא, בכלל לא! אם אתה באמת רוצה לדעת, הוא – הוא אמר שהוא בא לספרייה כל יום כי הוא רצה לנסות לדבר איתי, אבל עד עכשיו לא היה לו אומץ!"
הרמיוני אמרה את זה מהר מאוד, והסמיקה כל-כך עד שעטתה צבע דומה לצבע גלימתה של פרוואטי. "כן, טוב – כך לפחות הוא אומר," אמר רון בארסיות. "ומה זה בדיוק אמור להביע?"
"ברור, לא? הוא תלמיד של קרקרוף, לא? הוא יודע עם מי את מסתובבת תמיד.. הוא רק מנסה להתקרב להארי-להשיג עליו קצת מידע פנימי – או להתקרב מספיק כדי להטיל עליו קללה – " הרמיוני נראתה כאילו רון החטיף לה סטירה. כשדיברה, קולה רעד. "לידיעתך, הוא עוד לא שאל אותי אפילו שאלה אחת על הארי, אף לא שאלה – " מיד רון שינה טקטיקה.
"אז הוא מקווה שתוכלי לעזור לו לגלות את המשמעות של הביצה שלו! אני מתאר לעצמי שהיו לכם הרבה הזדמנויות לאמץ יחד את המוחות שלכם בכל המפגשים האינטימיים שלכם שמה בספרייה – "
"לעולם לא הייתי עוזרת לו לפענח את הביצה!" אמרה הרמיוני, ונראתה נזעמת. "לעולם לא. איך אתה יכול להגיד דברים כאלה – אני רוצה שהארי ינצח בטורניר, הארי יודע את זה, נכון, הארי?"
"יש לך דרך מוזרה להביע את זה," לעג רון. "המטרה של כל הטורניר הזה היא לספק הזדמנות להכיר קוסמים מארצות זרות ולהתיידד איתם!" אמרה הרמיוני בקול צורמני.
"לא נכון!" צעק רון. "המטרה היא לנצח!" אנשים התחילו להסתכל עליהם. "רון," אמר הרי בשקט, "אין לי בעיה עם זה שהרמיוני באה עם קרום – " אבל רון התעלם גם מהארי.
"למה שלא תלכי למצוא את ויקי שלך, הוא בטח שואל את עצמו איפה את," אמר רון. "אל תקרא לו ויקי!" הרמיוני זינקה על רגליה, חצתה בסערה את רחבת הריקודים ונבלעה בתוך הקהל.
רון הביט בה מתרחקת ועל פניו תערובת של כעס וסיפוק.
הוא הרס הכל, אני שונאת אותו! למה הוא היה חייב להתנהג בגסות ולהרוס את הערב המושלם שהיה לי?
חשבה לעצמה הרמיוני בעודה יוצאת מהטירה ומתקדמת לכיוון הבקתה של האגריד, כשלפתע נזכרה שהאגריד נמצא באולם הגדול, יחד עם כל שאר התלמידים והמורים.
היא לא נתנה למחשבה הזאת לעצור אותה, והתקדמה לכיוון היער האסור, מקפידה ללכת בשביל, עד שהגיעה לאגם. היא התיישבה בסמוך לשפת האגם הקפוא, בעודה נשענת על עץ, והחלה לבכות.
הוא הורס הכל כמו תמיד! למה הוא לא נותן לי להיות מאושרת? והארי! איך הוא ישב בצד והביט ברצפה, כאילו ששני חבריו הטובים לא רבים לידו!
זה הרי כל כך ברור שהוא יבחר בצדו של רון! כי לי אין רגשות! אני לא חברה שלו בדיוק כמו רון!
דמעות זלגו מעיניה של הרמיוני והיא ניגבה אותן בשרוולה. שמלתה הורדרדה הייתה כעת רטובה וקרועה, באשמת ריצתה בין העצים המושלגים.
היא הביטה על נמלה שניסתה לסחוב פירור לחם ליד רגלה, וראתה בזווית עינה משהו זז בשפת האגם שממולה. היא מיהרה להסתכל בכיוון ההוא, אך דבר לא זז.
היא חשבה שדמיינה, ובדיוק כשהסיטה את מבטה, המשהו הזה זז שוב פעם.
הרמיוני נעמדה על רגליה והתקרבה אל המים, מנסה לראות מה קורה בצידו השני של האגם. דמות כלשהיא בעטה בשלג בתסכול.
היא התקרבה עוד קצת, הפעם רגליה כבר נגעו במים הקפואים, וגילתה שהדמות המתוסכלת והעצובה, היא בעצם דראקו מאלפוי.
כעת דראקו כבר לא היכה באדמה המושלגת, הוא ישב עליה, קירב את ברכיו אל חזהו וטמן את ראשו באמצע. הוא בכה. דראקו מאלפוי, הילד המרושע והנבזי, שכל הזמן חיפש איך להציק ולאמלל את הארי, רון ואותה עצמה, ברגע זה, במרחק הליכה קצר מהמקום שהיא עמדה בו, בכה והתייפח.
הרמיוני יכלה בקלות רבה לחזור לטירה, או להעמיד פנים שלא ראתה אותו, אך היא לא רצתה. היא הייתה סקרנית לגלות, מה גרם לדראקו מאלפוי האיום והנוראי, להתייפח כמו תינוק קטן.
היא החלה להתקדם לאורך שפת האגם, ולאחר דקות ספורות עמדה לידו. הוא לא שם לב אליה. היא התיישבה לידו, ובגלל קול השלג הזז, הוא הרים את מבטו.
היא לא אמרה כלום, רק הביטה בו. הוא מיהר לנגב את דמעותיו בגלימתו החמימה ונעמד.
"את עקבת אחריי עד לפה גריינג'ר? איפה פוטר והוויזלי האלו שלך? מתחבאים מאחורי העצים הא?! אתם חושבים שזה מצחיק?! קורע מצחוק!" צעק מאלפוי בכעס ותסכול אל עברה של הרמיוני ואל עברם של כמה עצים.
היא שתקה. לא אמרה כלום, רק המשיכה להביט בו בעיניה החומות והגדולות.
"מה את מסתכלת עליי ככה?! למה את עוקבת אחריי פסיכית! אני אתלונן עלייך לאבא שלי! בוצדמית מסריחה - " זרק מאלפוי לאוויר, ואז לפתע השתתק. הוא הביט בפניה, וראה שעינייה אדומות, וריסיה ולחייה רטובות.
"מה גריינג'ר, בכית?" אמר בזלזול, אבל מצד שני, בהבנה. היא המשיכה להביט בו כמה רגעים.
"הייתי צריכה כמה רגעים לעצמי אז הגעתי לפה. כנראה שזה גם מה שאתה צריך. כמה רגעים של שקט. נכון מאלפוי?" אמרה הרמיוני ואז הוסיפה "אני לבד. הארי ורון לא פה. אני לא אגיד לאף אחד שראיתי אותך בוכה, אם אתה לא תגיד שראית אותי בוכה.". היא התיישבה על השלג הצח, והטיחה כדור שלג אל עבר העץ ממולה.
"זריקה טובה," אמר דראקו והתיישב לצידה "אבל לא טובה כמו שלי" הוסיף, וזרק כדור שלג אל עבר עץ יותר מרוחק.
"תמיד רוצה להיות יותר טוב בהכל מאלפוי," אמרה הרמיוני והוסיפה "רק חבל שאני תמיד צעד אחד לפנייך"  בזמן שזרקה כדור אל עבר עץ אפילו יותר מרוחק, וצחקקה.
"אז.. למה וויזלי ופוטר לא איתך?" שאל דראקו. "סיפור ארוך..." אמרה הרמיוני, "ובעצם, מה אכפת לך?" שאלה בלגלוג.
"לא אכפת לי. אני פשוט לא מבין איך אפשר לנטוש אותך כשאת נראית... ככה." ענה, ובמבט קצר סרק את כל כולה. סומק קל עלה על לחייה והיא חייכה.
הוא מיהר להסיט את מבטו ממנה וגילה שהעץ מולו נראה פתאום הרבה יותר מעניין מלפני.
במשך כמה דקות הם פשוט ישבו על שפת האגם בדממה, וכיוונו כדורי שלג אל עצים תמימים.
רעד קל עבר בגופה של הרמיוני, מה שהזכיר לה שהיא לובשת שמלה דקה ורטובה, עם נעליים דקות, וכל מה שמחמם את גופה היה ג'קט קצר ודק. דראקו שם לב לכך, והחל להוריד את המעיל שלו.
"לא, מאלפוי יהיה לך קר" התנגדה הרמיוני "זה בסדר, יש לי גלימה עבה, ועוד סוודר וחולצה מתחתיה." מחה, והושיט את מעילו אל הרמיוני. היא לבשה אותו ומלמלה תודה.
"תגיד.. למה אתה לא נחמד?" לפתע שאלה אותו. הוא הביט עליה בבלבול.
"כאילו.. עכשיו, כשאנחנו לבד, אתה נחמד, אתה לא מנמיך אותי ממעמדך, אתה לא צוחק עלי, אתה לא לועג לי.
למה ליד כל השאר אתה מתייחס אליי כאל פחותה ממך? כאילו שאני לא שווה מערכך" הסבירה הרמיוני.
לפתע המבט שעל פניו השתנה. עיניו האפורות, שלפני דקות ספורות הביטו אליה בחום, עכשיו נראו מרושעות. "כי את באמת לא שווה כלום" אמר ונעמד.
"את כלום. את בוצדמית. אני לא מאמין שדיברתי איתך בכלל, וזה לא היה בשביל לצוות עלייך משהו" הוסיף. כעת גם הרמיוני נעמדה.
"הנה. לזה התכוונתי. את הדראקו הזה אני לא מחבבת. הוא נבזי ומרושע ומתנהג כאילו שהוא המלך וכולם העבדים שלו רק כי הוא בא ממשפחה מכובדת.
אז הנה מה שאני אומרת לך. כבוד מרוויחים, לא זוכים בו. ואתה? את הטיפת כבוד שהרווחת בשעה האחרונה שהיינו פה? הפסדת." צעקה אליו בכעס, והסתובבה ללכת.
הוא תפס בידה ולשנייה אחת, היא חשבה שהוא יבקש סליחה.
אבל כל מה שהוא רצה זה את המעיל שלו בחזרה. היא הסתכלה עליו בבוז במשך כמה שניות, והלכה משם בלי להסתכל חזרה.

טוב אז זה היה הפרק הראשון, מקווה שאהבתם (:
כל פרק יהיה מנקודת מבט של דמות שונה, ולפעמים של כמה דמויות.
תגובה אחת ואני ממשיכה

		הפרק הבא