Your Inner Angel

וואו 40 צפיות!! תודה לכל מי שקורא את הפאנפיק, ואני אשמח אם גם תגיבו (:
מעכשיו אני יעלה פרק פעם בשבוע ביום שבת ^^

[הארי]
ביום למחרת, הרמיוני קמה מאוחר יותר מכולם. היא ירדה לחדר המועדון, שהיה שקט יותר מבדרך כלל.
היא ראתה את רון והארי, שנופף לעברה כדי שתתקרב. נראה היה שרון והרמיוני הגיעו להסכמה בשתיקה לא לדון בוויכוח שהיה להם.
הם יצאו מחדר המועדון, והתקדמו לאט אל האולם הגדול, לאכול ארוחת צהריים.

הגיע היום הראשון של השליש החדש, ורון, הארי, והרמיוני יצאו לשיעור הראשון, סוחבים כרגיל מטען כבד של ספרים, גליונות-קלף ועטים.
השלג עוד נערם על המדשאות, ובשיעור תורת הצמחים כוסו זגוגיות החממה באדים כה רבים עד כי לא היה אפשר לראות דרכן.
אף אחד לא שמח ללכת לשיעור בטיפול ביצורי פלא במזג-אוויר קר שכזה, למרות שרון אמר שהסקרוטים כבר ידאגו לחמם אותם, בין אם ירדפו אחריהם ובין אם יפלטו פיצוץ כזה שהבקתה של האגריד תעלה באש.
אבל כשהגיעו לבקתה שלו, עמדה על הסף מכשפה מבוגרת עם שיער אפור קצוץ וסנטר בולט.
"מהר-מהר, הפעמון צלצל כבר לפני חמש דקות," היא קראה לעברם בזמן שהתאמצו לחצות את שכבות השלג העבות בדרכם אליה.
"מי את?" אמר רון, בוהה בה. "איפה האגריד?" תהתה הרמיוני.
"שמי הוא פרופסור גרבלי-פלנק, ואני המורה המחליפה שלכם לטיפול ביצורי פלא."
"איפה האגריד?" חזר הארי אחרי דברי הרמיוני.
"הוא לא מרגיש טוב," אמרה הפרופסור גרבלי-פלנק, ולא הוסיפה.
צחוק רך ולא נעים נשמע מאחוריהם. הם הסתובבו; תלמידי סלית'רין הצטרפו לשיעור, וכולם נראו מרוצים מאוד, ואף אחד מהם לא נראה מופתע לראות שם את הפרופסור גרבלי-פלנק.
לרגע קצר חשב הארי שראה את הרמיוני ודראקו מחליפים מבטים, אבל אז שכנע את עצמו שזה בטח כלום.
רון בדיוק החל לומר משהו, אך פרופסור גרבלי-פלנק קטעה אותו "לכאן, בבקשה," היא אמרה, וצעדה לכיוון המכלאה שבה שהו הסוסים הענקיים של בובאטון.
הארי, רון והרמיוני הלכו בעקבותיה יחד עם שאר תלמידי גריפינדור וסלית'רין, בעודם מציצים לעבר בקתתו של האגריד. כל הווילונות היו משוכים. האם האגריד יושב שם בפנים, בודד וחולה?
הפרופסור הובילה אותם מעבר למכלאה של הסוסים של בובאטון, לכיוון עץ שעמד בקצה היער, שאליו היה קשור חד קרן גדול ויפהפה.
רבות מהבנות פלטו "אווווו!" ארוך למראה החד-קרן.
"יו, הוא כל כך יפה!" לחשה לבנדר בראון. "איך היא השיגה אותו? זה אמור להיות ממש קשה לתפוס אותם!"
החד-קרן היה לבן ונקי כל כך, עד שגרם לשלג סביבו להיראות אפור ומלוכלך. הוא בעט באדמה בעצבנות בפרסות הזהב שלו, וניער את ראשו בעל הקרן האחת.
"בנים אחורה!" אמרה הפרופסור, הושיטה זרוע ותפסה את הארי בחזה.
"חדי-הקרן מעדיפים את המגע הנשי. בנות, קדימה, ולהתקרב בזהירות. קדימה, לאט-לאט..." היא והבנות הלכו באיטיות לכיוונו של החד-קרן והשאירו את הבנים ליד גדר המכלאה לצפות בהן.
ברגע שהפרופסור גרבלי-פלנק יצאה מטווח שמיעה, פנה הארי אל רון.
"מה לדעתך קרה לו? אתה חושב שאחד הסקרוטים - ?" "הו לא, הוא לא הותקף, פוטר, אם זה מה שחשבת," אמר קראב בקול לגלגני. "לא, הוא רק מתבייש להראות את פניו הענקיים." הוסיף דראקו.
"מה זאת אומרת?" קרא רון. דראקו הכניס את ידו לתוך כיס גלימתו, ושלף דף עיתון מקופל.
"הנה לך," אמר. "אני מצטער לגלות לך חדשות לא טובות, פוטר..." הוא חייך בלגלוג כשהארי חטף את העיתון, פרש אותו וקרא בו כשרון, שיימוס, דין ונוויל מציצים מעל לכתפו.
זאת הייתה כתבה גזורה מהעיתון, ובראשה תמונה של האגריד. הארי גמר לקרוא והסתכל על רון, שעמד בפה פעור לרווחה. "איך היא גילתה?" לחש רון, אבל זה לא מה שהטריד את הארי.
"מה זאת אומרת, כולנו שונאים את האגריד?" הטיח הארי במאלפוי. "מה זה השטויות האלו על זה שקראב חטף נשיכה קשה מלשלוש? ללשלושים אין אפילו – "
"אתם שם, מקשיבים לשיעור?" קולה של הפרופסור גרבלי-פלנק קטע את מריבתם; הבנות כולן כבר עמדו קרוב אל החד-קרן וליטפו אותו. הארי כעס כל כך שלא הקשיב לדבר עד סוף השיעור.
"זה היה שיעור מעולה!" אמרה הרמיוני בהתלהבות בזמן שנכנסו לאולם הגדול. "לא ידעתי חצי מהדברים שפרופסור גרבלי-פלנק סיפרה לנו על חדי-ה – "
"תסתכלי!" נהם הארי ודחף לעברה את הכתבה מהנביא היומי.
פיה נפער לרווחה בזמן שקראה את הכתבה. כשסיימה לקרוא, חזרה על דבריו של רון.
"איך הריטה סקיטר הזאת עלתה על זה? לא ייתכן שהאגריד גילה לה."
"חייבים לבקר אותו." אמר רון. "הערב, אחרי גילוי עתידות. נגיד לו שאנחנו רוצים שהוא יחזור... כלומר, אני מקווה שגם את רוצה שהוא יחזור.. נכון הרמיוני?" הוא אמר לעברה.
"אני – טוב, אני לא אעמיד פנים שזה לא היה שינוי נעים, פעם אחת לקבל שיעור נורמלי בטיפול ביצור פלא – אבל כמובן  שאני רוצה שהאגריד יחזור, כמובן!" היא נחפזה להוסיף, לאחר שראתה את המבט הזועם של הארי.

באותו הערב, לאחר הארוחה, יצאו שלושתם מהטירה והלכו דרך המדשאות המושלגות לכיוון הבקתה של האגריד. הם דפקו על הדלת ונביחותיו של פנג ענו להם.
"האגריד, זה אנחנו!" צעק הארי, בעודו חובט בדלת בידיו. לא היתה תשובה. הם שמעו את פנג שורט בדלת, מייבב, אבל הדלת לא נפתחה. "האגריד!!" צעקה הרמיוני.
"האגריד, דיי כבר! אנחנו יודעים שאתה בפנים! לאף אחד לא אכפת אם אמא שלך הייתה בת-ענקים, האגריד! אתה לא יכול לתת לריטה סקיטר המבחילה הזאת לעשות לך את זה! האגריד, צא – "
הדלת נפתחה. "סוף סוף, האגריד!" אמרה הרמיוני בהקלה כשראתה את האגריד עומד מולה, מחזיק את הדלת פתוחה. פניו היו ספוגות בדמעות. "היי האגריד," אמר הארי.
"שלום," ענה בקול צרוד, וסגר אחריהם את הדלת, מוביל אותם לשבת מסביב לשולחן. "אתם לא חייבים להישאר איתי, אני מבין אתכם" אמר לאחר כמה רגעים. "אתה מבין מה?" שאל רון כלא מבין.
"אם לא תרצו להיות חברים שלי יותר.." ענה כאילו שזה הדבר הכי ברור שקיים. שלושתם הביטו עליו במבט המום.
"ברור שאנחנו עוד רוצים להיות חברים שלך האגריד!" התפרצה הרמיוני בכעס. "האגריד!!! אתה לא יכול לחשוב שאכפת לנו ממה שהריטה סקיטר המתועבת הזאת כותבת?!" צעק הארי והביט בו בתדהמה.
האגריד השפיל את מבטו אל הריצפה. "תחזור ללמד, האגריד," אמר רון בשקט והביט בעיניו. "בבקשה תחזור, אנחנו מתגעגעים אליך." דמעות זלגו על לחיו הגדולות של האגריד, ישר אל תוך זקנו הסבוך.
הרמיוני נראתה כאילו כל שנייה תפרוץ בבכי. היא התקרבה אליו ונגבה כמה דמעות מלחייו.
"אוווך אתם פה צודקים – אני פה מתנהג כמו אידיוט.. אבא שלי הוא היה מתבייש אם היה רואה איך שאני פה מתנהג עכשיו.." דמעות נוספות דלפו מעיניו, אבל הוא מחה אותן במטפחת חומה.
"אז מה אם אמא שלי היא ענקית? – " הוסיף ואז מלמל כמה מילים שאף אחד לא הבין או שמע. 
"אתה יודע הארי? בפעם הראשונה שאני פגשתי אותך, אז אתה הזכרת קצת לי אותי. בלי אמא ואבא, ואז אתה גם דאגת שלא תתאים פה, בהוגוורטס, אתה זוכר? אתה לא היית ממש בטוח שאתה מתאים לזה.. ועכשיו אתה תראה את עצמך, הארי! הנציג של הבית- הספר פה בטורניר!" הוא הביט בהארי רגע אחד, ואז אמר ברצינות,
"אתה יודע מה פה היה משמח אותי, הארי? היה פה משמח אותי אם אתה היית מנצח  בטורניר הזה. אז כולם הם היו רואים.. אתה לא צריך להיות טהור-דם כדי שאתה תצליח. אתה לא צריך להתבייש במי שאתה. אז הם יראו שדמבלדור הוא צדק פה כל הזמן, שהוא הסכים לקבל כל אחד שהוא יכול לעשות קסמים. איך אתה מסתדר עם הביצה שמה, הארי?"
"מצוין," שיקר הארי. "ממש מצוין." על פניו האומללים של האגריד הופיע חיוך רחב. "כל הכבוד לך.. אתה תראה להם פה, הארי, תראה להם. אתה תנצח את כולם."
לשקר להאגריד לא היה כמו לשקר לכל אחד אחר. לפני שהלך לישון הוא קיבל החלטה – הגיע הזמן לראות אם הרמז של סדריק שווה משהו.

כעבור יומיים הארי סיפר לרון והרמיוני את מה שגילה מהביצה בזמן שהיו בשיעור לחשים.
"אמרת לי שכבר פתרת את הרמז בביצה!" אמרה הרמיוני בכעס. "תדברי יותר בשקט!" השיב הארי ברוגז. " אני רק צריך קצת – לעבוד על הפרטים, בסדר?"
רון, הארי והרמיוני ישבו בשולחן משלהם בשורה האחרונה , ודיברו בזמן ששאר הכיתה התאמנה על כישוף הסילוק.
"תשכחי לרגע מהביצה, בסדר?" סינן הארי בזמן שכמה ספרים התעופפו באוויר, ואחד מהם פגע בקיר במרחק של שני מטרים מהם. "אני מנסה לספר לכם על סנייפ ועל מודי.."
"סנייפ אמר שגם מודי ערך חיפוש במשרד שלו?" לחש רון בעיניים סקרניות, בעודו סילק כרית מראשו, שנחתה על ראשה של פרוואטי שישבה שורה מתחתם.
"אני לא יודע אם זה מה שדמבלדור ביקש ממנו, אבל הוא בהחלט עושה את זה," אמר הארי ואז הוסיף "מודי אמר שדמבלדור  מרשה לסנייפ להישאר כאן רק כי הוא נותן לו הזדמנות שנייה או משהו כזה.."
"מה?" אמר רון בתדהמה. "הארי.. אולי מודי חושב שסנייפ הוא זה שהכניס את שמך לגביע האש!"
"אוף, רון," אמרה הרמיוני, מנענעת בראשה בספקנות, "פעם כבר חשבנו שסנייפ ניסה להרוג את הארי, והתברר שהוא בעצם הציל – " היא המשיכה, אבל דבריה נקטעו על ידי פרופסור פליטיק. "הכיתה משוחררת, תאספו את החפצים ולכו לאולם לאכול, בלי להתעכב."
"לא אכפת לי מה מודי אומר," המשיכה הרמיוני בעודה מכניסה את ספריה לתיק, "דמבלדור לא טיפש ואם הוא בוטח בסנייפ אז כך גם אני, וגם אתם צריכים" היא סיימה את דבריה, ויצאה מהכיתה.
"טוב עזוב את זה רגע בצד הארי, צריך לחשוב מה תעשה, איך תשרוד מתחת למים במשך שעה שלמה?" שאל רון. הארי נאנח. "אני לא יודע.. נלך עם הרמיוני לספרייה אחרי ארוחת-הצהריים, אולי נמצא שם משהו..."

כמו כל פעם, הארי רון והרמיוני מצאו עצמם יותר מפעם אחת, בחדר המועדון, מוקפים בספרים, מחפשים את פיסת המידע הקטנטנה ביותר שתעזור להארי.
בבקרים, ישבו באולם הגדול, וקראו בעודם אוכלים. בשיעורים, דיברו והעלו רעיונות שכשלו אחד אחר השני. אחר הלימודים, ישבו בספרייה, חיפשו בכל המדורים, אפילו במדור הספרים המוגבלים, ועדיין ללא הצלחה.
בערב המשימה השנייה, ישבו שלושתם בחדר המועדון. הרמיוני עברה על ספר הכשפים והכישופים שאבדו בנבכי הזמן שוב פעם, כי הייתה בטוחה שהיא מפספסת משהו.
רון היה מוקף בספרים, וכל הזמן העלה רעיונות שכבר נפסלו. "הארי, אולי תעשה את לחש הבצו – " "רון כבר דיברנו על זה! זה בלתי-אפשרי! כן, לחש הבצורת מייבש אדמות ביצה ושלוליות, אבל זה אפילו לא מתקרב להיות מספיק חזק כדי לייבש את כל האגם!". הארי ישב על הספה, מסביבו לפחות שבעה ספרים ומלמל "אני לא מאמין שלא פתרתי את החידה קודם. הייתי צריך לדעת שמשהו כזה יקרה, כמו תמיד." ידיו אחזו בראשו והמבט על פניו היה המום.
"זה בלתי-אפשרי," אמר רון שישב על השטיח. "אין פה כלום. כלום.", "חייב להיות משהו," מילמלה הרמיוני, שישבה על הכורסא מולו. היא הייתה כה עייפה, עד שהתקרבה לספר שקראה כל כך קרוב כדי לראות את האותיות, שאפה נגע בספר. "הם לא היו מטילים משימה שאי-אפשר לעמוד בה.".
"זה בדיוק מה שהם עשו," ענה רון ופיהק. "הארי, מחר כשתלך לאגם תתקע את הראש במים ותצעק לבני-הים שיחזירו לך את מה שלקחו, ואולי הם פשוט יזרקו את זה בחזרה."
"הרמיוני צודקת, יש דרך לעשות את זה.." אמר הארי ושפשף את עינייו.
"חייבת להיות דרך. תמיד יש דרך!" הוסיפה הרמיוני. היא דיברה בטון משונה, כאילו נעלבה על בגידתם של הספרים, שלא עזרו להם עד-כה.

"אווווווווווווווווווף!! זה בכלל לא עוזר לי!!!!!!" צעקה הרמיוני בתסכול, וסגרה בטריקה את קסמים שונים ומשונים. "מי לעזאזל רוצה לדעת איך להצמיח תלתלים בשיערות של האף?"
"אני לדוגמא, כולם ידברו על זה, לא?" אמר ג'ורג' וויזלי. הארי רון והרמיוני הרימו את ראשם. פרד וג'ורג' כעת יצאו מהפתח מאחורי התמונה ונכנסו לחדר. "מה אתם רוצים, אנחנו עושים משהו" אמר רון בלגלוג.
"מחפשים אתכם," אמר פרד. "מקגונגל קוראת לך, רון, וגם לך, הרמיוני." "למה?" שאלה הרמיוני בהפתעה. "לא יודע.. אבל אנחנו אמורים ללוות אתכם למשרד שלה" הוסיף פרד.

רון והרמיוני הביטו בהארי. "נתראה בערב" אמר רון וארבעתם יצאו מהחדר.

בת-הים שבתמונה בחדר האמבטיה של המדריכים צחקה. הארי צף במים ליד הסלע עליו ישבה, בעודה מחזיקה באש-המחץ שלו מעל ראשו.
"בוא תיקח!" ציחקקה ברשעות. "קדימה, קפוץ!". "אני לא יכול," התנשף הארי, וניסה לתפוס את אש-המחץ, מתאמץ לא לשקוע במים. "תחזירי לי אותו!" אבל היא רק דקרה אותו עם קצה המטאטא וצחקה.
"זה כואב – תחזירי – איה – "
"הארי פוטר חייב להתעורר, אדונילי!"
"דיי כבר לדקור אותי – "
"דובי חייב לדקור את הארי פוטר, אדונילי, הארי פוטר חייב לקום!"
הארי פקח את עיניו. הוא עוד היה בחדר המועדון, מוקף בספרים. "הארי פוטר חייב למהר!" ציפצף דובי. "המשימה השנייה מתחילה בעוד עשר דקות, והארי פוטר – "
"עשר דקות?" צווח הארי. "עשר -  עשר דקות?", הוא הביט בשעונו. דובי צודק, השעה תשע ועשרים. "מהר, הארי פוטר!" צייץ דובי, ומשך בשרוולו של הארי.
"אתה צריך להיות למטה באגם עם שאר המתחרימים, אדונילי!"
"מאוחר מדי, דובי," אמר הארי בייאוש. "אני לא ניגש למשימה, אני לא יודע איך – " "הארי פוטר כן ניגש למשימה!" אמר דובי והתרגש.
"דובי ידע שהארי פוטר לא מצא את הספר הנכון, אז דובי עשה את זה במקומו!"
"מה? דובי אבל אתה אפילו לא יודע מה המשימה השנייה." ענה הארי ושפשף את עיניו. "דובי יודע אדונילי! הארי פוטר צריך להיכנס לאגם ולמצוא את הוויזי שלו – "
"את המה?"
" – ולקחת את הוויזי מבנות-הימים!"
"מה זה וויזי?"
"הוויזי שלך, אדונילי, הוויזי שלך – וויזי, שנתון-נתן לדובי את הסוודר!" דובי משך בסוודר החום סגלגל שרון נתן לו לחג המולד.
"מה?!" נדהם הארי. "הם לקחו... הם לקחו את רון?!".
"הדבר שהכי יחסר להארי פוטר, אדונילי!"
"אבל – מה אני יעשה – אני לא מצאתי כלום – "
"אתה צריך לאכול את זה, אדונילי!" ציפצף הגמדון, הכניס את ידו אל כיסו ושלף מתוכו משהו שנראה כמו קיא ירוק. "רגע לפני שתיכנס לאגם, אדונילי - אצות זימיזים!".
"מה זה?" שאל הארי ובהה באצות בגועל.
"זה עושה שהארי פוטר ינשום במים, אדונילי!" אמר דובי וקפץ מהתרגשות. "דובי, אתה בטוח בקשר לזה?" אמר הארי נואשות.
"דובי בטוח-בטוח אדונילי! דובי שומע דברימים, אדונילי, דובי שמע את פרופסור מקגונגל ופרופסור מודי מדברים בחדר המורימים, מדברים על המשימה הבאה... דובי לא יכול לתת להארי פוטר לאבד את הוויזי שלו!".
הספקות של הארי נעלמו. הוא קפץ על רגליו מאושר, תפס את אצות הזימיזים, דחף אותן לכיסו, ויצא מחדר המועדון לכיוון האגם.

כמו שאמרתי, כל פרק מנקודת מבט של דמות אחרת, הפעם של הארי.
אני אשמח לתגובות (:

הפרק הקודם		הפרק הבא