זה פשוט בלתי אפשרי!

כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג ולכותב\ת המקורי\ת של הפאנפיק

בשביל דראקו, סוף השבוע הפך ליומיים המייגעים ביותר בחייו. הוא לא ישב לרגע, התהלך מצד לצד, פשוט התפוצץ מחוסר סבלנות. על מנת להעביר את הזמן, הוא הכין שיעורים לשבוע מראש, גרר את קבוצת הקווידיץ' לאימון שלוש פעמים, ובראשון בערב אפילו עזר לתלמידי השנה הראשונה בשיעוריהם בשיקויים, מה שגרם לחבריו להביט בו בדאגה, שחשבו, כנראה, שהוא השתגע, או משהו בסגנון. ובמשך כל אותו זמן, עיניו הכסופות נצצו, כאילו בכל רגע עמד לכבוש את העולם.

הידיד הסודי של בלייז (אשר את שמו לא הצליח דראקו להוציא מחברו העקשן), הבטיח להשיג את הגלולה עד בוקר יום שני, לכן, כאשר קפץ דראקו ממיטתו עם הופעת קרני האור הראשונות בבוקר של אותו היום, הוא לא הופתע כלל לגלות את מיטתו של חברו הטוב מוצעת ביסודיות. עוד מעט וזה יקרה!!!

דראקו זמזם מנגינות שמחות, בעודו חובק את הכרית. כבר מזמן שלא היה לו מצב-רוח טוב כל כך! הוא חיכה לזה יומיים שלמים, אז את השעה האחרונה שנותרה - הוא חייב לעבור בשלום. ובינתיים, אפשר לנמנם מעט. אבל הוא לא רצה לישון.

דראקו הביט סביב, בניסיון למצוא דבר מה, אשר יוכל להעסיק את מוחו ולהשכיח במעט את הציפייה.

בעבר, הציעו לדראקו חדר פרטי, אך זה סירב בנימוס להצעה, גורם למהומה שלמה סביב העובדה שאף חדר מהמוצעים לו לא מצא חן בעיניו. למען האמת, הוא די פחד להישאר לבד... זכרונות הילדות עוד עמדו טריים בראשו, זכרונות על אביו, שהיה נועל אותו למשך הלילה בחדר ריק באחת מקומות אחוזת מאלפוי, בתור עונש, גם על הדברים הקטנים ביותר. כמובן, שהתבגר מאז, אך רגשי העלבון, האימה והפחד חסרי הקץ, נצרבו בליבו לנצח. אז כן, הוא העדיף לישון בחדר המשותף, מאשר להישאר ביחידות עם הפחדים.

דראקו גיחך, מעביר מבטו על ידידיו הישנים: מטרים ספורים ממנו, מכורבל בתנוחה עוברית, ישן תיאודור נוט; על המיטות השכנות, נראים כשתי גבעות מכוסות בשמיכה, ישנו ויניסנט קראב וגרגורי גויל, מצליחים באופן מפתיע לנחור בקצב זהה. דראקו היה מרוצה מהעובדה שהשנה, ששני היצורים האלה החלו סוף-סוף להידבק אליו פחות. אחרי הכל, הוא התבגר ולא צריך יותר שומרי ראש צמודים מאחורי גבו. זה לא שהם היו מפגרים לחלוטין, אבל בואו נגיד, שפיסות מידע מעטות הצליחו להיקלט במוחם, וגם זה הצריך תהליך איטי מאוד.

בניגוד למה שחשבו כולם, השניים לא היו חבריו. אולי מכרים, חברים לספסל הלימודים, שומרי-ראש שלו, אבל בהחלט לא חברים. היחידים איתם היה דראקו ביחסי חברות קרובים, היו בלייז ופנסי.

'זהו - צריך זמן ללכת. כנראה אפגוש את בלייז בארוחת הבוקר.' לאחר התארגנות מהירה של כשלושים שניות, יצא דראקו, כמעט בריצה, לכיוון האולם הגדול. כצפוי, זאביני באמת היה שם, טורף להנאתו עוגת גבינה.

'ובכל זאת, הוא יכול היה ליקרוא לי גם, החרא הזה!' דראקו התקרב לשולחן במהירות הבזק, מתיישב על יד חברו ומביט בו בציפייה.

השתיקה התארכה, בעוד שני הבנים הביטו זה בעיני זה.

"זאביני, למה אתה מחכה?!" סינן דראקו, מבין שחברו מתעלל בו במכוון. בלייז צחק בקול, אך השתתק כמעט ברגע, למראה הזועם המבט בעיניים הכסופות. "השגת את זה, או לא?!" לחש דראקו, למרות שלא היה בכך צורך, שולחן סלית'רין היה ריק כמעט לחלוטין בשעה מוקדמת שכזו.

"כן," הנהן זה. "ובבקשה אל תתפוצץ מאושר," הוסיף, בשעה שהרים את כף ידו והראה את תכולתה - שקית קטנטונת, קשורה בחוזק בסרט אדמדם.

בתוכה הייתה גלולה, רגילה לגמרי למראית עין: לבנה ועגולה, אך בכל זאת, ניתן היה לחוש בגלי הקסם הנובעים ממנה.

"זה שנתן לי אותה, אמר שזאת - החזקה ביותר. 'אש הדרקון', ככה קוראים לה. היא עמידה, לא מסוכנת מידי, והכי חשוב- ההשפעה שלה מתחילה כבר אחרי חצי שעה."

בדרך כלל, לדראקו לא הייתה בעיה לשמור על מראה אדיש, אך הפעם התקשה מאוד שלא לצרוח משמחה. זה בדיוק מה שהוא היה צריך! הו, על פוטר הולך לעבור היום יום לא פשוט... לא פשוט בכלל!

"וזה לא הכל - ככל שיעבור הזמן, ההשפעה שלה הולכת ומתחזקת. זה הולך לגרום לו לטפס על הקירות, או פשוט לעשות את זה, אם, כמובן, יש לו עם מי..." בלייז גיחך ודראקו טפח על שכמו.

"בלייז, אתה פשוט גאון!"

"ההשפעה של הגלולה תקפה ללא פחות ולא יותר מ... עשרים וארבע שעות!" הוסיף בלייז ודראקו שרק מרוב התרגשות.

"ויש רק 'אבל' אחד, בקשר לסקס. אם הוא, בכל זאת, ישכב עם מישהו, הוא ישכח את זה. פוטר לא יזכור את הפעם הראשונה שלו, אם היא תתקיים בכלל..."

"אממ... ותגיד, הוא לא ינסה להתאבד או משהו?!" התעניין דראקו, מתבונן בגלולה, "אני לא רוצה פשוט שישימו אותי באזקאבן בגללו."

"תירגע, חבר! זה לא קרה לאף קוסם, בינתיים."

שני החברים החלו לצחוק, והחלו לתכנן את הפרטים האחרונים בתוכניתם.

כעבור זמן מה, החל האולם הגדול להתמלא בתלמידים רעבים. דראקו הפנה ראשו לעבר כל רחש, חושש לפספס את הרגע בו הנער המבוקש יכנס מבעד לדלת. מתופף בחוסר סבלנות על השולחן, הוא טרף, מבלי לשים לב יותר מידי, את הלחמניה עם גבינה השלישית שלו לאותו בוקר, ממשיך להביט שוב ושוב מבעד לכתפו.

"תפסיק כבר לזוז!" העיר בלייז, "פשוט לא יאומן! נסיך סלית'רין, הקר והמאופק, הפך להיפראקטיבי!"

"אני בסדר! פשוט רוצה כבר לראות את זה קורה..."

"תירגע, הכל ילך לפי התוכנית," נחר בלייז, "והנה הוא הגיע."

על מנת לסובב את ראשו בנינוחות אל עבר הכניסה, נדרשו לדראקו מאמצים נפשיים עצומים. השלישייה הגריפינדורית במלא הדרה התקדמה לעבר שולחנם, מפטפטים בשמחה. 'תחייך, תחייך כל עוד אתה יכול, פוטר!' גריינג'ר התיישבה בין שני הבנים. איזה מזל!

"זמן לפעול, לפני שהשולחן שלהם יתמלא, " לחש דראקו בהתרגשות באוזנו של בלייז.

"מסכים," הנהן השני, "אני מוכן ומזומן למשימה, המפקד!" הוא הצדיע.

"בהצלחה!"

באותו רגע נכנסה לאולם הפרופסור מקגונגל, ולהפתעת הנוכחים, פנתה הישר אל שולחן סלית'רין. "אדון מאלפוי, תהייה אדיב ותודיע לחבריך לכיתה שבמקום לחשים, יש לכם היום, באופן חד פעמי, טיפול בחיות קסומות יחד עם גריפינדור, ובשעות רביעית-חמישית שינוי צורה, גם כן עם גריפינדור, כיוון שמחר אני לא נמצאת."

דראקו לא יכל להאמין למשמע אוזניו: יש להם היום שני שיעורים כפולים נוספים עם גריפינדור!

"בסדר, פרופסור," ענה הבלונדיני, מחליף מבט רב משמעות עם חברו. 'פשוט מתנה משמיים!'

מקגונגל פנתה אל שולחן הבית שלה, אשר השמיעו קולות מחאה ברגע שקיבלו את המסר, דבר שגרם לדראקו לחייך בחולמניות. בפעם הראשונה בחייו, שמח מתוספת שיעורים עם הבית האדום-זהוב.

בשניה שמקגונגל התיישבה בשולחן המורים, הנערים החליפו מבטים בשנית.

"לך כבר!"

בלייז ביצע חצי קידה, צוחק, והלך בהחלטיות אל עבר הגריפינדורים, שהחלו כבר לאכול. דראקו הרגיש איך ליבו פועם בחוזקה, כאילו לא בלייז, אלא הוא עצמו, צריך להכניס את ה'נשק' הקטנטן אל משקהו של פוטר. בניגוד אליו, זאביני נראה נינוח לחלוטין, למרות שמעולם לא ניחן בשליטה עצמית. טוב, נו - אז הפעם הם התחלפו בתפקידים.

דראקו צפה במתרחש, מרגיש כאילו הכל מתנהל בהילוך איטי. הוא ראה כיצד ניגש חברו אל השלושה, ובנינוחות גמורה מניח את ידו על כתפה של גריינג'ר. מאלפוי הפעיל לחש ציטוט.

"מה אתה רוצה, זאביני?" ויזלי קפץ ממקומו.

בלייז חייך את חיוכו הרחב ביותר, מתעלם לחלוטין מהפוזות של הג'ינג'י, מביט בעיני הנערה. "הרשי לי לומר לך, עלמתי, שהיום את נראית זוהרת מתמיד," אמר, גורם לה להסמיק. פוטר סקר את הסלית'ריני בחשד, שותק בינתיים. המתרחש כנראה לא עניין אותו במיוחד. וחבל. הגריפינדורי שתה ברוגע את המיץ מקנקנו.

בלייז, מבלי עיכוב, התיישב ברווח בינו לבין גריינג'ר, נשען במרפקיו על השולחן.

"התחרפנת לגמרי, זאביני?!" רון צעד שני צעדים לעברו, מתכנן להעיף אותו משם, אך הרמיוני עצרה אותו בהנפת יד.

"כן, בלייז, מה אתה רוצה?" שאלה בחומרה, לוקחת את עצמה בידיים.

"בסך הכל תהיתי לעצמי, האם יפיפייה כמוך תסכים לצאת איתי?"

דראקו הביט בשעשוע בויזלי, אשר פניו קיבלו את גוון שיערו.

"יש לה חבר!" נהם הג'ינג'י בשנית, אך בלייז המשיך להתעלם. המתרחש החל למשוך את תשומת לב הסובבים.

"פשוט לך מפה," נשמע קולו של פוטר, עדיין רגוע. לא היה שום כעס או זעם בקולו. מהצד, דבר לא נראה לעין, אך עיניו של דראקו קלטו, בכל זאת, את הרגע, שבו גלולה בלתי נראית כמעט, השתחררה מתוך כף ידו של בלייז, נוחתת אל תוך קנקנו של שחור-השיער.

"אני לא מבינה מה אתה רוצה, אבל אני ממליצה לך להסתלק," המשיכה הנערה, מושכת באפה בגאווה.

"למה? את, הרי, בקושי מכירה אותי..." נשמע קולו הנעלב של בלייז.

"אני מכירה מספיק, כדי להיות בטוחה שסלית'רינים לא עושים דברים סתם כך. ועכשיו, תהייה נחמד ותעזוב."

"שמעת, אידיוט, 'סתלק מפה!" רון נשען על השולחן, מביט בו בזעם.

"בסדר, בסדר..." ענה בלייז, מרים ידיו בכניעה בעודו קם, אך לפני שעזב, פנה שוב להרמיוני, "תחשבי על זה, בכל זאת." הוא קרץ לה והתרחק, שורק מנגינה כלשהי.

דראקו היה מוכן לפתוח במחיאות כפיים סוערות לכבודו - איזה ענק!

"נו, איך הייתי?" שאל זה בהתנשאות.

"כמו תמיד - מעולה!"

דראקו הביט אל עבר שולחן גריפינדור ונתקל במבט חשדני של גריינג'ר. טוב... סימן שהיא הבינה שמשהו לא כשורה.

בינתיים, רון בחן את חברו. "הארי, למה אתה רגוע כל כך?! אתה, הרי, מבין שהם מתכננים משהו! ושאם המטונף הזה ינסה להתקרב אליה שוב - הוא עוד יחטוף ממני!"

"רון, תירגע. הרמיוני מסוגלת להסתדר בעצמה עם מעריצים טורדניים... נכון, הרמ?"

"כן, הארי," הסכימה הנערה, "אין מה לדאוג, למרות שרון צודק - הוא לא בא לכאן סתם..." היא השתתקה ושקעה בהרהורים. חבריה שבו אל האוכל.

"כן, בדיוק התכוונתי ש..." החל שוב הג'נג'י, אך נקטע על ידי חברו.

"עזבו את זה, שניכם, זאביני פשוט מנסה להוסיף גם אותך לרשימת ה-'הישגים' שלו," אמר פוטר, "אבל את הרבה יותר שווה מזה," הוא הוסיף בעודה מסמיקה.

"מה שעוד שמתי לב, זה שמאלפוי מסתכל עלינו יותר מידי. ומה אם הם כן מתכננים משהו, משהו רציני?" שאלה.

"אל תיעלבי, הרמיוני, אבל לדעתי את סתם מגזימה," אמר רון, "מה שכן, יש לי חשק להקיא רק מהמחשבה על יום שלם עם הנחשים האלו!"

דראקו גיחך, 'כמו תמיד, הבוצדמית קולטת דברים ראשונה...' ואז הוא עצר את נשמתו, רואה איך פוטר אומר משהו לחבריו, ואז מסתובב ומביט היישר אל תוך עיניו, מקרב את קנקנו לשפתיו ולוגם ארוכות ממיץ הדלעת... ('איזה אושר!') בשניה הבאה, הרוגע בעיניו, התחלף באימה מוחלטת.

זה פעל!

הו, כן. זו, ללא ספק, תוכנית מעולה!

הפרק הקודם		הפרק הבא