נשף חג המולד

הסלית'ריני הלך במסדרונות הוגוורטס אל האולם הגדול, ידיו בכיסיו.
הבעת פניו הייתה כעוסה, מבולבלת וטרודה באותו הזמן, ועוד רק מעשרים הדקות האחרונות.

המראה הכעיסה אותו, הוא הרגיש מעט טרוד מהמחשבות על פוטר המטורפת, והוא בכלל הרגיש מבולבל מזה שהוא חושב עליה.

ולפתע, נשמע קול בכי שקט מאחד המסדרונות.
'בטח הפלפאפית עם לב שבור. הזדמנות מצוינת להציק.' הוא חשב, חיוך זדוני עולה על שפתיו.

הוא הלך למקום ממנו הגיע קול הבכי, ולהפתעתו הרבה, הוא ראה אותה. אך הפעם, הייתה שונה מכל פעם אחרת.

אותה ילדה בעלת עיניים ירוקות כאזמרגד, עם חיוך קונדסי תמידי, שיער שחור מעט פרוע ושפתיים ורודות כאפרסק, ישבה קרוב לחלון בקצה אותו מסדרון, מביטה החוצה, בוכה.

כשהנער הסלית'ריני ראה אותה, הבעתו השתנתה ברגע. הוא הרגיש צביטה קלה בלב.
הוא היה רגיל לראות אותה תמיד חייכנית וצוחקת, ועכשיו זה השתנה לגמרי. היא בוכה. ועוד בנשף חג המולד.

זה גרם לו לשכוח מפנסי, ומזה שהיא מחכה לו באולם. לא היה לו אכפת.
'רגע, על מה אני לעזאזל חושב?!' הוא נעצר בדיוק כשעמד לגשת אליה, מופתע מעצמו. 'היא פוטר! סטפני פאקינג פוטר!'

הבעתו המודאגת נעלמה כלא הייתה, ובמקומה, עלתה הבעה מרושעת על פניו.

"היי, פוטר!" הוא קרא בחיוך מרושע לעברה, גורם לה להיבהל מעט. היא סובבה אליו את ראשה בהפתעה.

"מה אתה רוצה ממני עכשיו, מאלפוי?" היא שאלה אותו בארסיות, מנסה לטשטש את העובדה שהרגע בכתה.

"הו, כלום. פשוט חשבתי, למה שלא אבדוק מה שלומך?" קולו היה ציני בבירור, מה שגרם לה להיות מרוגזת אפילו יותר.

"מאלפוי, כדאי שתעוף לי מהעיניים במהירות, לפני שתתחרט על היום שבו נולדת." היא סיננה בזעם, ידה מתהדרת על שרביטה.

"הו, ואני ממש מפחד מהגריפינדורית שהרגע בכתה. ממש אמיץ." הוא גיחך, מתחיל להתקרב לעבר בצעדים קטנים ומתגרים.

"מאלפוי, אם אתה תתקרב עוד צעד אחד, אני נשבעת לך ש-"

"שמה? שאני אצטער על היום שבו נולדתי?"

"מאלפוי, אתה פשוט דפוק, אמרו לך את זה?"

"ואת פתטית, נראה לי שכבר שמת לב לזה."
 

ברגע שדראקו אמר את המילה הזו, הוא מצא את עצמו מוצמד לקיר, וקצה שרביטה על גרונו.

"מאלפוי, יש לך צ'אנס אחרון." היא אמרה, אותו מבט רצחני בעיניה שראה כל כך הרבה פעמים בריבים ביניהם. "תתנצל. מיד."

מבט קצר בעיניה גרם לו להבין שבאמת כדאי לו לשתוק. הוא לא אהב להודות בכך, אבל בניגוד לאחיה, סטפני באמת הכירה את הלחשים שלה ואפילו גרמה לו לחשוש מכוחה לפעמים, אפילו שרק הייתה תלמידת שנה שלישית.

"בסדר, בסדר, אני מתנצל. תתרחקי ממני כבר, את מקמטת את הגלימה שלי," רטן הסלית'ריני, משתדל לא לחשוף שום הבאה שתסגיר את מחשבותיו.

שחורת השיער הנמיכה את שרביטה, פונה משם ללא מילים נוספות, אפילו לא מביטה לאחור לפני שנעלמה בפניה למסדרון.

דראקו יישר את גלימתו, מתכוון לפנות משם בעצמו כאשר דרך על חתיכת נייר. "מה לעזאזל -"
 

אפור העיניים הרים את רגלו, חושף חתיכת קלף מרוחה בדיו.

'מתי זה הספיק להגיע לכאן? יכול להיות שזה שיייך לה?'

אף שידע שזה לא מכיל דבר הקשור אליו, זה ממש לא עמד לעצור אותו מלקרוא את הכתוב. הרי הוא אף פעם לא ראה אותה בוכה, ואם היום הזה הגיע כנראה שמשהו נורא גרם לו, לא כך?

הוא הרים את חתיכת הקלף מן הרצפה הקרה, מנסה לקרוא את המילים מבין מריחות הדיו אך ללא הצלחה מרובה. הוא הצליח לקרוא שם קטוע, 'מיי' משהו. את שמה של סטפני הוא זיהה בתחילת העמוד, אך הוא היה כתוב בצורה מוזרה. 'אסטפניה', יחד עם מילה מטושטשת בינה לבין שם משפחה. כנראה שזה השם המלא שלה?

ותוכן המכתב כלל דבר מה על תאונת דרכים. מהי תאונת דרכים? לדראקו לא היה מושג קלוש. אבל מה שזה לא היה, זה גרם לגריפינדורית לבכות, ודמעותיה היו הסיבה שכל שאר תוכן המכתב נמחק.

הסלית'ריני קיפל את המכתב והחליק אותו אל כיס מכנסיו. מה שלא היה כתוב בקלף הזה יכול לחכות. כרגע הוא התעקב יותר מידי, והוא לא התכוון לאחר לפגוש את פנסי יותר ממה שהוא התכוון, והוא ממש לא התכוון לתת להזדמנות פז לחמוק מידיו כל כף מהר.

================
מצטערת שהפרק היה קצר, אבל רציתי ליצור מעט מתח D:
הא, הפעם האחרונה שעדכנתי את הפאנפיק הייתה ב-23.10.2013
מעניין אם הכתיבה שלי השתפרה 

הפרק הקודם		הפרק הבא